אירופה, ההגנה ב-

פעילות ההגנה באירופה אחרי מלה"ע ה-2 נחלקת לשתי תקופות: מ-1943 עד ראשית 1946, וממועד זה ועד סוף יולי 1948. התקופה הראשונה אופיינה בעיקר על-ידי פעילותם של המוסד לעלייה ב' והבריחה. הפעולות בוצעו ביוזמה עצמית של חברי ההגנה שביחידות הצבא הבריטי, בתחומי עלייה, רכש ובריחה וארגון היהודים במחנות הפליטים. אלו החלו עוד ב-1943 כאשר חיילים יהודים הגיעו לצפון אפריקה ולאירופה במסגרת הצבא הבריטי.

מספר סיבות הניעו את פיקוד ההגנה להקים את זרוע ההגנה באירופה: א. למעלה ממאה אלף פליטים יהודים (ולאחר מכן אף יותר מכך) שהיו מכונסים במחנות, בחיי בטלה ומוראל ירוד נזקקו לעידוד, ארגון והכשרה; ב. פעילות החי"ל (הבריגדה היהודית) שהוצבה בבלגיה ובהולנד, ויתר היחידות העבריות, הצריכה סמכות כללית ועליונה באירופה, שתקבע קדימויות למאמצי החיילים בסיוע לעלייה, לבריחה ולרכש; ג. החלו לפעול גופים כמו ארגון הנקם והיה צורך להבטיח שליטה גם בהם ומניעת נזק למאבק הכללי על-ידי פעילויות נפרדות; ד. קיום ארגונים יהודיים, כדוגמת הארמיי ז'ואיוו ("הצבא היהודי") שלחם בנאצים כארגון יהודי-ציוני. פעולתו ומעמדו היו חשובים מאוד בצרפת, והיה צורך להבטיח את זיקתו ותרומתו למאבק ולמלחמת העצמאות; ה. האנטישמיות לא פסקה עם סיום המלחמה. פוגרומים ורצח יהודים שהתחדשו חייבו הקמת הגנה עצמית קבועה.

ביוני 1945 מינה דוד בן גוריון לפי המלצת הרמ"א משה קליינבוים- סנה וראש המוסד לעלייה ב', שאול מאירוב- אביגור את נחום קרמר- שדמי, אז מפקד מחוז ירושלים של ההגנה, כמפקד ההגנה באירופה. ב-1.10.1945 קבע בן גוריון במברק מוצפן מפריז לרמ"א את מדיניות המאבק בבריטים. המברק הכיל גם מספר נושאים שנגעו להגנה באירופה: אופן ניהול המאבק ביבשת זו, הגברת עלייה ב' והתארגנות ל עלייה ג' (עלייה חמושה שתתנגד בנשק חם לבריטים).

הרמ"א סיכם את משימות זרוע ההגנה באירופה כך: להשליט סמכות הארגון על היחידות היהודיות בצבא הבריטי, הנקם, והארמיי ז'ואיוו (J. A.) ;לארגן הגנה עצמית קבועה על ריכוזי היהודים;לסייע לעלייה ב', לבריחה ולרכש;להקים תשתית ולאמן אנשים לצרכי עלייה ג'. ב-11.11.1945 כתב דוד בן גוריון מצע לארגון ההגנה העתיד לקום באירופה. הוא קרא לו משמרת צלחים בגולה (מצ"ב). עקרונותיו דמו לאלה של ארגון ההגנה בארץ-ישראל.

נחום שדמי הגיע לאירופה בפברואר 1946. הוא הקים קשר עם מפקדת ההגנה בחי"ל;עם אנשי הנקם הגיע לסיכום הנותן למפקד ההגנה וטו על על פעילותם ועם ה-J. A.

סיכם על הצטרפותו למצ"ב - כארגון ההגנה בצרפת. תוך חודשים ספורים הקים מפקדה לאירופה ולארצות שונות שבה, בדפוסים דומים לאלו של ההגנה בארץ. לאיוש המפקדות הארציות ובית-הספר למפקדים נדרשו כ-150 איש, אותם גייס מקרב שארית הפליטה, במקום חיילי הבריגדה שהשתחררו מהצבא. באביב 1947 הגיעו 32 מפקדים מהארץ - חלקם לתפקידי פיקוד בארצות השונות, וחלקם - להדרכה בבתי-הספר.

במהלך שנת 1947 התפתחה מערכת מסועפת במרבית ארצות אירופה: קם פיקוד, אורגנו יחידות והתאמנו, הוכנו סליקים לנשק ונקבעו תוכניות התגוננות. כן הוקמו קשרים עם הרשויות היהודיות בכל ארץ. להגנה באירופה היו מפקדות בעשר מדינות - ביבשת ובצפון אפריקה;כ-2,500 מפקדים הוסמכו בבתי-הספר המחתרתיים לפיקוד;כ-10,000 איש נשבעו אמונים והם אורגנו בכיתות ומחלקות;בסיוע לזרועות הבריחה והעלייה טופלו כ-23,000 איש.

לאחר החלטת האו"ם מה-29.11.1947 הינחה שדמי להיערך לגיוס ואימון של 25,000 מתנדבים שיועברו לארץ-ישראל ביחידות מאורגנות. בכל מדינה הוקמו מפקדות ומסגרות מותאמות למצב החדש. כן הוקמו ועדת חירום עליונה וועדות ארציות שעסקו בגיוס אנשים, במגבית ההגנה וברכישת נשק ואפסניה. בראש הפעולה עמד מפקד ההגנה באירופה ולצדו פעלו נציגי התנועות הציוניות והממסד היהודי. מחנות גיוס הוקמו בגרמניה, בפולין ובצרפת. גם באנגליה גויסו צעירים, שהועברו בחשאי למרסיי.

מארצות-הברית וקנדה הגיעו מתנדבים שמרביתם שירתו בצבא האמריקני במלה"ע ה-2 והיוו נכס מקצועי רב ערך. לשארית הפליטה החליטה המפקדה להתייחס כלארץ-ישראלים, ונשלחו אליהם צווי- גיוס, בעוד שהיהודים אזרחי ארצות אירופה ואמריקה נקראו להתנדב. מתגייסי שארית הפליטה נקראו "גיוס חו"ל" (גח"ל), בעוד שהאחרים הוגדרו מתנדבי חו"ל (מח"ל). המגוייסים התאמנו במחנות ההגנה תקופות-זמן קצרות ונשלחו באמצעות מנגנון הבריחה לאחד משני בסיסי-העלייה - בסיס מס' 1 במרסיי, עליו הוטל להכשיר ולהעלות, עד 15 במאי 1948,10,000 מגוייסים, או לבסיס מס' 2 באיטליה, שעליו הוטל להעלות 5,000 איש.

בצ'כוסלובקיה נעשה הגיוס בהסכמת השלטונות ובסיועם הוקמה חטיבה צ'כית שאומנה בבסיס בקירבת העיירה אולומוץ. קצינים יהודים-צ'כים קיבלו על עצמם את ארגון היחידה ועלו איתה ארצה. לאחר זמן קצר פוזרו חייליה וקציניה בין חטיבות צה"ל השונות. פעילות ענפה בתחום הגיוס נעשתה גם בפולין.

באירופה אורגנה גם מגבית ההגנה. מרכזה היה בפריז ובראשה עמד רענן וייסמן-בן-נון.

בסיסי העלייה התקיימו עד פירוקה של משלחת ההגנה באירופה והחזרתה ארצה, ב-31 ביולי 1948. החליפה אותה משלחת צה"ל בפיקוד דוד רשף, שהמשיכה בגיוס בבסיס העלייה במרסיי, שעתה פעל בגלוי.

תרומתה העיקרית של זרוע ההגנה באירופה להגנה בארץ ולצה"ל היתה בגיוסם ובשיגורם לארץ של למעלה מ-25,000 איש, ביניהם בעלי ניסיון קרבי וטכני ממלה"ע ה-2, שהצטרפו לכוחות הלוחמים והעלו תרומה חשובה להישגי ההגנה והמדינה הצעירה בשדות הקרב של תש"ח-תש"ט.