מוזיאון הגנה
לקסיקון ההגנה

אפסנאות בהגנה

הצרכים הלוגיסטיים של ארגון ההגנה בראשיתו היו מצומצמים למדי: האנשים דאגו לעצמם ללבוש ולכלכלה בעת אימונים ואף בימי גיוס. רכישת נשק בחו"ל והברחתו ארצה הם שתפסו מקום נכבד ביותר בפעילות מפקדת הארגון. כן הושקעו מאמצים מתמידים בסניפים לרכש מערבים ומאנשי הצבא הבריטי שחנה בארץ.

הנשק שנרכש נמכר ברובו ליישובים. הכסף שנגבה שימש לרכישת נשק נוסף. כתוצאה מכך, היתה הבעלות על חלק ניכר מהנשק בידי ועדי היישובים ששילמו עבורו, אם כי למעשה היה בשליטתם של סניפי הארגון. מפקדי הסניפים, בעזרת המחסנאים, היו אחראים לשמירת כשירותם של הכלים ולהסתרתם בסליקים לבל ייתפסו במקרה של חיפושים. כמויות הנשק ברשות ההגנה וסניפיה היו מועטות לעומת הצרכים והגיעו ב מאורעות תרפ"ט (1929) ל-1,000 רובים בלבד, וזאת נוסף לאקדחים וכמות רימונים.

האימונים בשנות ה-20, כולל של מפקדים ומדריכים, לא עוררו בעיות אפסנאיות מיוחדות, לבד משני קורסים מרוכזים שנמשכו מספר שבועות. התרחבות הפעילות ההדרכתית המרכזית והקמת הפו"ש (פלוגות השדה) המגויס בשנות ה-30 תבעו כבר סיוע אפסנאי. קיומם של קורסים מרוכזים להכשרת מפקדי מחלקות ומפקדי אזורים בשנות ה-30 ואילך שנמשכו בדרך כלל בין חודש לשישה שבועות חייבו הקמת מטבחים עצמאיים, אולם בכל מקרה שהדבר ניתן סופק המזון על ידי מטבחו של קיבוץ סמוך.

לעזרתו של מפקד הקורס גויס לרוב אדם המתמצא בעניני משק כאפסנאי והלה דאג לציוד הדרוש לפי תוכנית האימונים ולשיכון החניכים והמדריכים. בהדרגה התארגן מחסן מרכזי לאחזקת הציוד לקורסים והתמנה אדם שדאג לרכישות נוספות, אבל מנגנון אפסנאי מרכזי טרם קם. הנשק לאימונים בקורסים סופק על-ידי המפקדה הארצית מתוך המחסנים הארציים. לעיתים קרובות נעזרו מפקדי הקורסים בנשק הנוטרים: החניכים הושבעו לנוטרות וזכו על ידי כך גם לביגוד. לפלמ"ח מראשיתו היתה מערכת אפסנאית משלו.

פעילות ההדרכה בשנות ה-40 ובעיקר זו המרכזית שהתפתחה בשנות מלה"ע ה-2, חייבו להקים מנגנון תחזוקה קבוע, אשר יספק למערך ההדרכה מזון, ביגוד, אוהלים, שמיכות, אמצעי תחבורה והשלמת ציוד נוסף. לפי החלטת המ"א הוקמה בשנת 1944 מחלקת אפסנאות שנקראה אז מחלקת המשק. לראש המחלקה מונה ירחמיאל בלקין. המחלקה נועדה לעסוק באפסנאות של מפעלים וקורסים מרכזיים ולריכוז ופיקוח על המשק המרחבי-פיקודי. המחלקה דאגה גם לציודם של המגוייסים. תקציבה היה זעום, ומחסנים מרכזיים היו מעטים. המחלקה עסקה בקניית ציוד ואספקה בעיקר עבור הקורסים המרכזיים.

הקמת אגף האפסנאות (אג"א). בסוף יולי 1947 הוחל בארגון-מחדש של מטכ"ל ההגנה, והוקמו ארבעה אגפים: אגף מבצעים (אג"מ), אגף כוח-אדם (אכ"א), אגף כספים ומשק (אכ"ס) ואגף חימוש. למעשה נותר נושא הכספים בידי המ"א ואילו נושאי המשק והחימוש אוחדו לאגף חימוש ומשק בראשותו של יוסף רוכל- אבידר. ב-1 בפברואר 1948 הוסב שמו של האגף לאגף האפסנאות (אג"א).

בהעדר מערך לוגיסטי של ממש בהגנה, לא רכשו מפקדיה ניסיון בתחומים אלה.

ניסיון לוגיסטי היה לחבריה יוצאי הצבא הבריטי וגם בקרב יוצאי צבאות אחרים.

בעזרתם הוחל בארגונו של האגף ושל המערך התחזוקתי של הצבא. כן הוחל בתכנון צרכי הצבא באמצעי לחימה ובציוד אחר בהתאם למבנהו ותקניו.

ריכוז כוחותיו של הצבא הסורי בראשית אוקטובר 1947 בגולן, מול יישובי אצבע הגליל, חייב לתגבר את כוחות ההגנה באיזור. האגף נאלץ לסטות מתוכנית עבודתו כדי להעביר צפונה משלוחי חימוש וחומרי נפץ (מוסתרים מעיני הבריטים), ציוד ומזון הדרושים להחזקת המגוייסים, וכן חומרי ביצור ואף ציוד מכני כבד.

בעקבות הקרבות שפרצו בדצמבר 1947 הגיע גיוס הכוחות בשלהי אותו חודש ל-7,500 איש ובחודש פברואר 1948 ל-16,500. גיוס הכוחות והלחימה שקשתה והלכה דחקו באגף האפסנאות להחיש את הקמת מערך התחזוקה, אך בו בזמן הפריעו להתארגנותו המסודרת מחמת ההכרח למצוא פתרונות חירום לסיפוק הצרכים הלוגיסטיים המידיים.

בחטיבות שהוקמו התגבשה תפיסת התחזוקה עוד בחודשים אוקטובר-נובמבר 1947. המגמה היתה להעניק להן עצמאות לוגיסטית, תוך הסתייעות ככל האפשר בעורף האזרחי שבמרחב פעולתן. האספקה והשירותים התבססו, על כן, במידה רבה על יסוד טריטוריאלי-אזורי ועל מנגנוני אספקה עצמאיים בחטיבות. היתה זו תוצאה של אילוצים, שהעיקריים בהם היו: א. בהגנה לא היה עדיין מנגנון אפסנאי ריכוזי והמנגנון המטכ"לי התחזוקתי - אג"א והשירותים - רק החל להתפתח; ב. המלחמה בדרכים גרמה לקשיי הובלה מהמרכז למרחבים, ובמיוחד של נשק ותחמושת. להעברתם נוסף הקושי של קיום השלטון הבריטי. תוך זמן קצר התברר שההישענות על המשק האזרחי אינה פותרת את הבעיות הגוברות והולכות.

האגף עשה מאמצים גדולים לרכוש את הדרוש ולהנפיקו ללא שהות ליחידות, אולם באין ברירה הותר לחטיבות לנהל מאמצי הרכשה באופן עצמאי. האגף נמצא בעומס עצום של הרכשה לכוחות המתארגנים שנקראו לפעולות לחימה, ובלחץ רב בגלל חוסר משאבים כספיים וחוסר מנגנון מיוחד לכך. אג"א נאלץ למלא תפקידים לא מעטים של משרד הביטחון שטרם קם. בדצמבר 1947 הוקם גוף אזרחי לביצוע ההרכשה עבור כוחות ההגנה - ועדת הקניות המרכזית - בראשות חבר המ"א יוסף יעקבזון. ליד הוועדה הוקמה חברה בשם שבילים, למימון רכישת ציוד למזון עבור הצבא. בפברואר 1948 הוקמה ליד ועד הביטחון ועדה מרכזית לרכב, שהוטל עליה להפקיע כלי רכב לצורכי כוחות הביטחון.

גולדה מאיר גייסה בחורף 1948 בארצות-הברית סכום כסף ניכר, שבעזרתו נחתמו במחצית מרס 1948 חוזים לרכישת אוהלים, חגור, נעליים, משקפות ורכב בארץ ובחו"ל בסכומים של למעלה משני מיליון דולר. כן אושרו רכישות של חימוש בחו"ל והוקצו סכומים לביצורים ול תעש. משלוחי הציוד, הנשק והחימוש מחו"ל, שהחלו להגיע בקנה מידה גדול יחסית מחודש אפריל 1948 ואילך הקלו על פעולות אג"א.

מבנה אגף האפסנאות. מבנה מטכ"ל-אג"א עוצב בעזרתם של ראש המחלקה לתפקידי מטה במטכ"ל, מרדכי גרין, קצין יהודי מאנגליה שרכש את ניסיונו בצבא הבריטי, וסגן ראש אג"א וראש מחלקת התכנון שלו, אפרים בן-ארצי. מבנה האגף פורסם על-ידי אג"מ-מת"מ ב-1 בפברואר 1948. האגף כלל שלוש מחלקות: מחלקת תכנון, מחלקת אספקה ומחלקת אחסנה והוצאה. מאוחר יותר נוספו מחלקת התנועה והפיקוח על התחבורה וכן קציני מטה לתפקידים נוספים (קצין קישור לתעשיה האזרחית ועוד). על מחלקת התכנון היה לקבוע תקנים של ציוד, רכב וציוד לחימה, ולתכנן את הצרכים ואת ההזמנות לכלל הצבא. זה היה תפקיד מפתח בצבא המצוי בבנייה מזורזת. מחלקת האספקה טיפלה בהצטיידות ובהרכשה;מחלקת האחסנה וההוצאה - בקליטת האספקה לסוגיה, באחסנתה ובהקצאתה. לידן של המחלקות הללו קמו שירותים מקצועיים, לאספקת השירות לצבא. בתחילה ניבנו חמישה שירותים: א. ציוד ואספקה, שהופרדו ביוני 1948;ב. חימוש;ג. תחבורה;ד. איכסון;ה. שירות וטרינרי שטיפל בבהמות- המשא, וכלל גם את שירות הכלבים. באפריל 1948 נוסף שירות הדואר הצבאי, והשירות הווטרינרי הורחב לגדוד בהמות משא ורכיבה. במסגרת שירות ציוד ואספקה הוקמה מחלקת אספקה מוטסת שעמדה תחת פיקוחו הישיר של אג"א ותפקידה היה לדאוג להטסתו ולהצנחתו של ציוד מכל הסוגים שנדרש באופן דחוף, בעיקר לאזורים מנותקים. השירותים הלוגיסטיים אורגנו כדרג ביניים בין המטכ"ל ליחידות השדה, והיו כפופים לראש אג"א. קיומם שחרר את אג"א למבצעים מקיפים המחייבים החלטה ותיאום ברמה הבכירה.

אג"א במלחמה העצמאות. לראש האגף היו שני סגנים - הסגן למבצעים אפרים בן-ארצי והסגן לקשר עם המערכת האזרחית פנחס קוזלובסקי-ספיר, לימים שר האוצר. הבעיה העיקרית שעמדה בפני אג"א היתה מתן שירותי תחזוקה לצבא מגוייס גדול, אשר גדל במהירות והתפרס במרחבי הארץ. הפתרונות הושגו בזכות הגמישות הגדולה בארגון ובהפעלה. אלה נבעו ממורשת ההגנה. כל אחת מחטיבות החי"ש, שהתגבשו כחטיבות חי"ר מרחביות, קיבלה תקציב מהמטכ"ל וגייסה עצמאית את שירותי התחזוקה בתוך מרחבה.

קציני המנהלה או קציני האפסנאות רכשו מזון וציוד בשווקים, במפעלי מזון ואצל סיטונאים וחנוונים.

במקביל רכש אג"א אספקה והעבירה ליחידות, ותוך כדי כך בנה את מערך התחזוקה - בשירותים ובמטכ"ל, הכשיר כוח-אדם למערך הנפרס ועסק בהדרכה לוגיסטית.

תוך פיקוח על הנעשה בשטח גיבש אג"א דפוסי פעולה, נהלים, טפסים ודרכי רישום במגמה להגיע לשליטה מרכזית על התכנון, ההרכשה וההשברה. אג"א החדיר לצבא המתארגן מושגים כמו תקנים ליחידה, תקני ציוד, רכב ואמצעי לחימה - לפי דוגמת צבא מסודר כצבא הבריטי. קציני אג"א נאבקו בנטיית החטיבות ליצור להן מאגרים עצמאיים ואט-אט ותוך מאבקים התגבש המערך הלוגיסטי הכללי.

ב-1 בפברואר 1948 פרסם מטכ"ל אג"א את שלוש פקודות האפסנאות הראשונות שקבעו, בין היתר, את רשימת הציוד האישי וכן טפסים אשר חלק מהם נמצאים בשימוש בצה"ל עד היום. עד ה-10 במאי 1948 פורסמו 140 פקודות אפסנאות, שקבעו את יסודות הנוהל האפסנאי. המפקדים נדרשו לדווח על מצבות כוח-אדם, ציוד לחימה, רכב וציוד ביחידותיהם, דבר שהקל על קביעת ההקצבות מהמחסנים שלא נהנו אף פעם משפע.

אג"א במבצע נחשון ואחריו. במבצע נחשון (אפריל 1948) בא לידי ביטוי שינוי בתפיסה האופרטיבית שהביא למפנה במלחמה וכן שינוי בתפיסה הלוגיסטית. הוקם במהירות מערך אפסנאי רחב-היקף, בפיקודו של סגן ראש אג"א, אפרים בן-ארצי, שסיפק לראשונה את כל צרכיו של כוח גדול הפועל בתנאי שדה: אספקה שוטפת של מזון, ציוד, תחמושת, דלק, רכב והעברת כלי הנשק ותחזוקתם. כן נתנו פתרונות לאחזקת אלפי אנשים במחנות שזה עתה הוקמו ובתנאי שדה. בנוסף לכך, אורגן במחנה ביל"ו בסיס אספקה קדמי, להעמסת המשאיות העולות לירושלים. חוסר הניסיון האפסנאי של מפקדי היחידות במבצע גרם קשיים רבים ואף תקלות. הלקחים שהופקו והניסיון שנרכש קידמו בהרבה את תפקוד אגף האפסנאות ושירותיו.

בניית משוריינים. ההתקפות על התחבורה היהודית שהחלו מיד עם פרוץ הקרבות עשו את בעיית התחבורה לאחת הקריטיות והמרכזיות בפעילות הביטחון השוטף. היה צורך דחוף בשריון הרכב בפני פגיעות - דבר שההגנה התנסתה בו כבר בעת מאורעות 1936/39 עמידותם של לוחות פלדה המצויים בארץ מול קליעים שונים ותכנן שריון לרכב תובלתי, רכב נוסעים, משאיות, אוטובוסים ורכב ליווי למאבטחים. הוא החל גם בתכנון רכב משוריין קרבי. השינויים ברכב אזרחי וייצור המשוריינים הוטלו על שירות התחבורה בראשותו של ישראל בוגנוב-ברנע. עוזריו של ברנע חיפשו, רכשו ואף החרימו לוחות פלדה, וגייסו תשעה מפעלי מתכת ומסגריות לייצור המשוריינים.

עד ראשית מרס 1948 נעו בארץ כ-300 משאיות משוריינות, נוסף לרכב משוריין אחר.

בסוף פברואר הוקם, לפי החלטת הפיקוד העליון, שירות משוריינים (שמ"ש) בראשותו של יצחק שדה, שהיה אחראי לתכנון הטיפוסים ולהכנת הדוגמאות של סוגי המשוריינים. במאי 1948 הועברו רוב תפקידי שמ"ש לשירות התחבורה של אג"א. בניית הרכב המשוריין המאולתר נמשכה כמעט עד סוף המלחמה.

המערך הלוגיסטי של ההגנה למלחמה סדירה קם בתנאים קשים מחמת חוסר ניסיון מוקדם, העדר משאבים מספיקים, עוינות בריטית והעובדה כי ההתארגנות נעשתה בד-בבד עם התרחבות הקרבות. חרף זאת הצליח אג"א תוך תקופה קצרה להתארגן ולארגן את הכוח הצבאי מבחינה לוגיסטית. הדבר נעשה, בעיקר, הודות ליוזמה ותושיה של אנשי ההגנה ולניסיונם של משוחררי הצבא הבריטי. עוד במהלכה של מלחמת העצמאות היה לצה"ל אגף אפסנאות שתיפקד כאילו מדובר היה בצבא ותיק למדי.