ועד הגנה מקומי/עירוני

התארגנויות מקומיות להגנה עצמית היו קיימות בשלוש הערים הגדולות, בחלק מן המושבות ובהתיישבות העובדת, עוד בטרם קמה ההגנה כארגון ארצי. בראשית דרכה ראו בה רבים מסגרת שנועדה בעיקר לשרת את התאים המקומיים, ורק בהדרגה התגבשה מגמה הרואה בהגנה מערכת ארצית הירארכית, שמקור סמכותה בהנהגה המדינית העליונה, ואשר התאים המקומיים הם שלוחותיה וכפופים לה.

ועדי ההגנה המקומיים הורכבו מאנשים מחוגים ציבוריים שונים. במשך תקופה ארוכה לא היתה הפרדה בין פעילי-ציבור למפקדים, והוועד המקומי היה למעשה גם מפקדה, כאשר המפקד וסגניו הם חברי הוועד. תפקידי הוועד כללו בדרך כלל: גיוס כספים לרכישת נשק ולתשלום משכורתו של המפקד המקומי מטעם ההגנה; השגת מקומות לקיום האימונים ולאחסנת הנשק. (הנשק היה רכוש הסניף המקומי, בין אם נרכש ישירות ממקורות שונים ובין אם הובא ארצה במסגרת הרכש של המרכז הארצי); גיוס מתנדבים לתפקידי שמירה, וקבלת מועמדים לחברות בארגון.

מינוי מפקדי הערים, ואחר כך גם הגושים, נעשה החל משלב מוקדם על דעת מרכז ההגנה הארצי. שיתוף הפעולה בין הוועד המקומי לבין המרכז הארצי היה שונה ממקום למקום. השפיעו על כך, בין השאר, הרקע הפוליטי והמצב החומרי המקומי (למשל, תל-אביב בעלת האמצעים, נטתה לדאוג לעצמה ולצמצם למינימום את תלותה במסגרת הארצית).

בשנים 1924,1923 ו-1927 התכנס פורום שכונה "מועצת הערים", בהשתתפות חברי המרכז הארצי של ההגנה, באי כוח הוועדים הציבוריים בשלוש הערים הגדולות ומפקדי הערים. באחד הכנסים האלה נוסחה החוקה הראשונה של ההגנה.

ניגודי העמדות בין המרכז הארצי לבין הוועדים המקומיים פחתו אחרי הקמת המ"א ב-1931, בה ניתן ייצוג פריטטי (50:50) להסתדרות העובדים ולחוגים האזרחיים, שכללו את הגוש האזרחי בתל-אביב ואת איכרי המושבות. בהסכם לקראת שובם של פורשי ארגון ב' ב-1937 דובר על החלת עקרון הפריטט על המפקדות העירוניות והגושיות.

באותן שנים החל תהליך מתמיד של פיחות במעמדם של הוועדים המקומיים, אם כי במספר מקומות ואזורים הם המשיכו לפעול בקנה-מידה גדול יחסית.

בשנות ה-40 פעלו ועדות ביטחון נפתיות, מרחביות ומקומיות, שסייעו למפקדי ההגנה ביישובים בגיוס כספים, בעיקר לרכישת נשק, בסיוע למשפחות המגוייסים שיצאו לקורסים ממושכים, גיוס כוח-אדם לנוטרות ולצבא הבריטי, ועוד. עם זאת, ההגנה החלה לפעול על פי תקציב ארצי שמומן על- ידי הסוכנות היהודית וכופר היישוב, והמ"א הפכה מקור של סמכות ומשאבים. בנסיבות אלה נעשתה תלותם של הסניפים במרכז למחויבת המציאות ומובנת מאליה, והוועדים המקומיים הפכו בהדרגה לגופי-עזר נטולי סמכות ליד מפקדי הערים והגושים. בערים הגדולות ובכמה מקומות נוספים המשיכו ועדים אלה להתקיים עד 1946/47.