חניתה

קיבוץ בגליל העליון המערבי. הוקם כיישוב חומה ומגדל בעומק השטח הערבי ליד גבול לבנון ב-21.3. 1938, במבצע נועז של ההגנה. הקרקעות נקנו אחרי פרסום דו"ח ועדת פיל, בעקבות החלטת הסוכנות לתקוע יתד בגליל המערבי, כדי לממש את המלצת הוועדה על הכללת כל הגליל במדינה היהודית. בעלייה זו למרחב ההררי, הרחק מעבר לתחומי ה-" אן " (N) ההתיישבותי, היתה העזה ביטחונית רבה ששאבה עידוד מעמידתה של טירת-צבי בהתקפה ב-28.2.1938. קדמו לה מגעים מדיניים עם השלטונות בלבנון, בתקווה לשיתוף פעולה ביטחוני משני עברי הגבול.

למבצע זה רוכזו כוחות ואמצעים ללא תקדים: הורכבה פלוגה מגוייסת מקובצת של חברי הגנה, צורפו מלווים מהנוטרים ומה פו"ש, ומטוסי חברת אווירון סיירו מעל השיירה. שאול מאירוב- אביגור נלווה לעולים, כנציג הבכיר של מפקדת ההגנה ושהה בנקודה בעשרת הימים הראשונים. כ-600 איש השתתפו במבצע.

באתר הארעי, חניתה תחתית, הוקם מחנה שלא הושלם ביום העלייה. בלילה הראשון, עוד לפני הקמת החומה, הדפו העולים התקפה ערבית. בימים הבאים הושלמו המיגננים במתכונת חומה ומגדל. התנכלויות הערבים לנקודה ולנוסעים אליה נמשכו ורק פעולה נמרצת של הפו"ש והנוטרים הביאו להפסקתן. כאשר עלתה נקודת הקבע ל"חניתה עילית", היתה ה"תחתית" לבסיס לקורסים של הפו"ש ו פלגות הלילה המיוחדות.

בעת הקמת גדר הצפון שימשה חניתה אחד הבסיסים לאבטחתה.

חניתה היתה אב-טיפוס להיאחזות מסוג זה. כמחצית השנה אחרי עליית פלוגת הכיבוש נמסר המקום לגוף הקבע הקיבוצי שנאחז בהר, תוך הכשרת קרקע מפרכת.

בשנים הבאות פעל בחניתה-תחתית בסיס ההדרכה הקבוע של ההגנה. מחניתה יצאו אנשי ההגנה ב- 1941, לסייע ליחידות הפלישה הבריטיות ללבנון, וכאן גם היה בסיס של ה חוליה היבשתית, שעסקה בהעפלה היבשתית.

במלחמת העצמאות עמדה חניתה במצור, עם היישובים הסמוכים, עד להסרתו במבצע בן-עמי, סמוך להכרזת העצמאות.