הצנחנים, צנחני היישוב

רבים מחברי ההגנה התנדבו להכשיר עצמם בתקופת מלה"ע ה-2 לשליחות בארצות אירופה הכבושות על ידי הנאצים, כדי לסייע ליהודים בהתארגנות ובמאבק להישרדות ולהימלטות מגיא ההריגה. ליישוב היהודי לא היו כלים ממלכתיים משלו, ולכן נאלץ להיעזר בשירותיה של בריטניה, תוך מתן סיוע למשימותיה היא באותן ארצות בהן ביקש לפעול. תלות זו בבריטניה יצרה לא אחת אי-הבנות, וגם היקף השליחות לה הסכימו הבריטים לא תאם את השאיפות של ראשי היישוב וההגנה.

בשנים 1944-1942 נבדקו מאות מחברי ההגנה, מהם גם שהיו מגוייסים לצבא הבריטי - כמועמדים לתפקיד. המועמדים היו ברובם יוצאי הארצות אליהן עמדו להישלח, שלטו היטב בשפתן והכירו את אורח חייהן. כן היו להם בעבר קשרים הדוקים עם גורמים ומוסדות יהודיים ועם תנועות נוער בארצות אלה. המגמה היתה לחדש את הקשרים ולהיעזר בהם לאחר הגיעם לארץ היעד.

מתוך המאות שאומנו, נקראו לשליחות בארופה שלושים ושבעה - 34 גברים ושלוש נשים: 31 חברי קיבוצים, בהם 11 מהפלמ"ח, 2 ממושבים, 2 ממושבות, 2 מערים. עד לצניחה, הקימו והפעילו שלושה מהם - רחבעם עמיר, פרץ רוזנברג ויעקב שפירא - בית ספר לקשר-מורס עבור סוכנים, שפעל תחילה בקהיר ואחר כך בבארי (בדרום איטליה). בסך הכל הגיעו אל מעבר לקווי האויב 27 שליחים, מהם 25 בצניחה ושתיים בנחיתה לפרטיזנים. פיזורם בארצות היה כך: ברומניה (9), בהונגריה (3), בסלובקיה (5), ביוגוסלביה ובגבול האוסטרי (9), באיטליה (1). מיד לאחר שנכנעה בולגריה, הגיעו אליה 2 מבין ה-10 שנותרו בהמתנה עד סוף המלחמה.

13 מבין הצנחנים נפלו בשבי האויב. שישה מהם ניצלו ושבעה הוצאו להורג - חיים (אנצו) סירני, חנה סנש, חביבה רייק, רפאל רייס, אבא ברדיצ'ב, צבי בן-יעקב ופרץ גולדשטיין.

השליחים הצנחנים הופעלו במסגרות ה-D. L. S. I. ה-ECROF. A הבריטיים והמודיעין האמריקני.

המתנדבים לשליחות מסוכנת זו עברו אימונים ממושכים בנושאי קשר, טופוגרפיה, התמצאות, חבלה, ספורט שימושי, לוחמה זעירה, הפעלת כלי נשק וכמובן - אימוני צניחה. כן ניתנה להם הדרכה רעיונית ומדינית, מפי ראשי היישוב ומפקדי הגנה בכירים. ראש ההגנה, אליהו גולומב, נפגש אישית עם כל אחד מהיוצאים, ואמר להם: "המטרה הגדולה היא להגיע אל האחים המעונים, להיות להם איש בשורה. היה יהודי גאה. דע לאן אתה הולך וזכור את שולחיך. " האימונים הראשונים של המועמדים לשיתוף פעולה נוהלו על ידי ההגנה והבריטים בקורס קשר שהתקיים במגרשי התערוכה בצפון תל-אביב בשנת 1941.

קורסים נוספים, מיוחדים למועמדים הראשונים לצניחה, נערכו במצרים בקיץ 1942, ולאחר מכן ברמת- דוד. בסוף 1943 עבר מרכז הפעילות והאימונים לבארי, כאשר המתנדבים שהמתינו שם לאישור הצנחתם, פעלו בינתיים, יחד עם היחידות הארץ-ישראליות, בארגון והדרכה של פליטי שואה שהצליחו להגיע לשם, והאלחוטאים שבין המתנדבים השתלמו בקשר מורס.

מבחינתם של הבריטים נועדו הצנחנים לעסוק במשימות ריגול וחבלה בארצות הכבושות, לעזור לפרטיזנים ולסייע לבריחתם של של טייסי בעלות הברית שמטוסיהם הופלו מעל ארצות אלה. כן היה עליהם לקיים קשר מורס עם המטות הבריטיים בקהיר ובבארי.

הוסכם עם הבריטים שהצנחנים הארץ-ישראלים יקבלו דרגות קצונה, כדי להגן עליהם ככל האפשר אם יפלו בידי האויב.

להלן פירוט מתומצת של פעולות הצנחנים לפי הארצות בהן פעלו:

יוגוסלביה.

במאי 1943 צנח ביוגוסלביה ראשון הצנחנים מהארץ, פרץ רוזנברג, מדריך אלחוט בהגנה. הוא בא עם המשלחת הבריטית הראשונה שנשלחה אל מפקד הפרטיזנים טיטו, ושימש במשך חצי השנה כאלחוטאי ראשי של מפקדתו. במסגרת תפקידו קיים את הקשר בין הפרטיזנים למטה הבריטי הראשי באיטליה, והדריך אלחוטאים יוגוסלבים. כעבור כשנה נשלח לתפקיד דומה רחבעם זבלודובסקי-עמיר. באביב 1944 הוצנחו ביוגוסלביה שישה צנחנים. תפקידם הראשון היה להקים בסיס להעברת שליחים לרומניה ולהונגריה. הם טיפלו גם בהצלת טייסים בריטים שמטוסיהם הופלו מעל יוגוסלביה.

שלושה מחברי משלחת הצנחנים ביוגוסלביה חצו את הגבול להונגריה. בחודשים הבאים הצטרפו לצנחנים ביוגוסלביה חברים נוספים, וביניהם נסים טסטה-ארזי, אלי זוהר ושלום פינצי שעסקו בעיקר בקשר האלחוטי בין הפרטיזנים לבעלות-הברית. על אחד מהם, דן לנר, איש המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, הוטל ליצור קשר עם המחתרת האוסטרית, והוא פעל עם הפרטיזנים היוגוסלביים שבגבול יוגוסלביה-אוסטריה.

הונגריה.

בהחריף הסכנה ליהודי הונגריה הגבירה הסוכנות היהודית את תביעתה מהבריטים לארגן את התגוננותם של היהודים בעזרת שליחים מארץ-ישראל. תוכנית זו כללה שני סעיפים:

א. החדרת עשרות שליחים מארץ-ישראל בדרך האוויר לחיזוק פעולותיה של מחתרת יהודית-ציונית;

ב. הקמת בסיס צבאי על גבול יוגוסלביה-הונגריה-טרנסילבניה, אשר ישמש מרכז קליטה והברחה והכנת פעולות התגוננות מארצות אלה. הפעולות היו צריכות להתנהל תוך שיתוף ותיאום עם השלטונות הצבאיים הבריטיים ועם הפרטיזנים ביוגוסלביה.

ב-14.3.1944 צנחו לסלובניה חנה סנש, יונה רוזן, אבא ברדיצ'ב וראובן דפני. על חנה סנש ויונה רוזן הוטל לנסות ולעבור להונגריה ועל אבא ברדיצ'ב לרומניה.

כעבור חמישה ימים נכנסו הגרמנים להונגריה. בסוף אפריל צנחו לסלובניה יואל פלגי ופרץ גולדשטיין וגם הם עשו דרכם להונגריה. חנה סנש עברה את הגבול ב-9 ביוני, אך נתפסה למחרתו על-ידי הגרמנים, ובידה מכשיר קשר. היא הואשמה בריגול, נדונה למוות, סירבה לבקש חנינה והוצאה להורג. פרץ גולדשטיין מצא מחסה במחנה של מועמדים ליציאה לשוויץ, אך הסגיר עצמו כשנודע לו שהוא מסכן את שאר הניצולים. הוא נשלח לגרמניה ועקבותיו אבדו. יואל פלגי, נאסר, נחקר ועונה, ובעת שהועבר לגרמניה הצליח להימלט.

סלובקיה.

ב-14.9.1944 הוצנחו בסלובקיה שלושה צנחנים ארץ-ישראלים: רפאל רייס, צבי בן-יעקב וחיים חרמש. שבוע אחריהם הוצנחה חביבה רייק ובסוף החודש צנח (בשנייה) אבא ברדיצ'ב.

הצנחנים הגיעו לסלובקיה בשלהי מרד שפרץ ודוכא במהרה על-ידי כוחות גרמניים.

הם חיפשו דרך ליצור מגע עם קבוצות לוחמים יהודים שהיו פזורים ביחידות הפרטיזנים בהרים, הצליחו להתקשר עמם ולחמו יחד אתם. ב-26.12.1944 נפל ברדיצ'ב בשבי כשיצא עם שני קצינים בריטים לעבר הונגריה. הם נמסרו לגרמנים והוצאו להורג בראשית 1945 במאטהאוזן (אוסטריה).

לאחר נפילת מרכז המרד האחרון בבאנסקה-ביסטריצה ארגנו הצנחנים מחנה ניצולים יהודים בהרי הטאטרה. הגרמנים והאוקראינים תקפו את המחנה, הרגו את מחצית יושביו והשאר נפלו בשבי. בין השבויים היו גם הצנחנים רפאל רייס, צבי בן-יעקב וחביבה רייק שהוצאו להורג.

רומניה.

ארץ זו נועדה לקלוט את הצנחנים הראשונים שנשלחו באמצעות ה-ECROF A.

ב-1.10.1943 הוצנחו שני הצנחנים הראשונים - ליובה גוקובסקי (אחישר) ואריה פיכמן. המטוס לא הצניחם במקום שנקבע מראש, בו המתינו להם שליחי התנועות הציוניות שקיבלו הודעה על בואם ממשלחת המוסד לעלייה ב' בקושטא. הם נפלו בידי המשטרה הרומנית והצהירו שהם טייסים בריטים שנאלצו לנטוש את מטוסם ולצנוח צניחת-אונס. אחד מהם - אחישר - שבר את רגלו והושאר בבית החולים והשני - פיכמן - נמסר לחקירת הגרמנים והועבר לגרמניה. עקב דרישת הרומנים הוחזר למחנה שבויי בעלות הברית ברומניה. עד סיום מלחמת העולם הוצנחו ברומניה שבעה צנחנים נוספים מארץ- ישראל: במאי 1944 צנחו ריקי לופו (לופסקו) ויצחק מקרסקו. גם הם נפלו לידי השלטונות. שייקה (דן) טרכטנברג ויצחק בן-אפרים הצליחו להגיע לבוקרשט לאחר צניחתם. הם פעלו יחד עם נציגי תנועות הנוער היהודי ונציג האקזקוטיבה הציונית בנושאי העלייה וההגנה. אחריהם הגיעו דוד הררי (ברגר), ברוך קמין (קמינקר) ואוריאל קנר. הצנחנים שברומניה התארגנו למשלחת אחת וחילקו ביניהם את התפקידים העומדים בפניהם - הצלה, בריחה, ארגון עלייה והגנה. חלקם היה רב בארגון אניות ההעפלה מרומניה לארץ-ישראל. עם פרישתה של רומניה ממעגל המלחמה ב-23.8.1944, אורגנה בסיועם הגנה יהודית בפני טבח העלול לפרוץ בערים ובריכוזי היהודים במקומות אחרים. הידיעה ששליחי ארץ-ישראל עומדים בראש הפעולה עשתה לה כנפיים ועודדה את רוח היהודים שנותרו בחיים.

את שליחותם של הצנחנים בארצות אירופה הכבושות קשה למדוד בקנה-מידה של הצלחה וכישלון כמותיים. תרומתם הממשית היתה אולי מעטה, עקב מספרם המצומצם והעובדה שהגיעו לארצות הכבושות על-ידי הנאצים מאוחר מדי (לא מעט בשל קשיים מצד הבריטים). אולם הצנחנים ומעשיהם היו עדות לעוז-רצונו של היישוב היהודי בארץ לסייע ליהודי אירופה ולנכונותם של חברי ההגנה מארץ- ישראל לפעול מאחורי קווי האויב באירופה.