הרפואה בהגנה (השירות הרפואי, ש"ר)

את התפתחות השירות הרפואי (ש"ר) בהגנה ניתן לחלק לשלושה שלבים: א. ש"ר מקומי, שעיקר פעולתו היתה עזרה ראשונה לפצועים; ב. ש"ר ארצי שטיפח מתן שירות רפואי בשטח, תוך לימוד תורת העזרה הראשונה וחובשות בקורסים; ג. הש"ר במלחמת העצמאות.

תנאי המחתרת חייבו להסתיר את חבר ההגנה שנפצע, את עובדת פציעתו ואת סיבתה.

לשם כך נעזרה ההגנה בשירותי הבריאות של היישוב ובבתי החולים של "הדסה", קופ"ח ואחרים, שרבים מהרופאים והאחיות שבהם היו חבריה. לאחר שנים אחדות של פעילות מקומית החל הנושא הרפואי בהגנה להתרחב. בירושלים ניתנו קורסים ראשונים בעזרה ראשונה (ע"ר) על-ידי ד"ר מיתר בשנת 1925. בשנת 1927 קויים הקורס הראשון בע"ר בתל-אביב על-ידי ד"ר נואק. משנת 1929 קיים ד"ר אלוטין קורסים, במסווה של השתלמויות לחברי מגן דוד אדום, וזאת בעזרת שמעון סבוראי, מפקד הש"ר בסניף תל-אביב. בעקבות מאורעות תרפ"ט נתברר הצורך לקיים שירות ע"ר קבוע שיעמוד לרשות ההגנה. הוקם מד"א, שהעומדים בראש סניפיו וכמעט כל חבריהם וחברותיהם היו מאנשי ההגנה. ד"ר אלוטין ריכז את הרצאותיו ושיעוריו בחוברות ללימוד הע"ר, שפורסמו והופצו כפרסומי מד"א.

מפנה גדול חל עם מינוי ד"ר בנו זיו-ציון כרופא ההגנה הראשון. ד"ר זיו-ציון ראה את הצורך בהכשרת חובשים קרביים וביקש שאיש הרפואה ישתתף בפעולות בשטח כלוחם מן המניין ויהיה מאומן לטפל בפצועים מעבר לע"ר. משנת 1935 ואילך ארגן והדריך מחזורים של קורסי חובשים וחובשות.

כמו בתחומים אחרים סייעה הנוטרות, שקמה בימי מאורעות 1936/39 לקיום קורסים בחובשות קרבית באופן גלוי. במלה"ע ה-2 הוקם הארגון להגנה בפני גזים והתקפות אויר (הג"א). במסגרתו הורחבו הקורסים בע"ר ובחובשות, הוכשרו אלונקאים והוגדלו מחסני הציוד והתרופות הליגאליים.

בתקופת מלה"ע ה-2 ולאחריה, בימי המאבק, גדל הש"ר ונעזר במד"א והאמבולנסים שלו, שנתנו חיפוי ומסווה לטיפול בפצועי ההגנה ולהובלתם. מד"א שימש בפועל כזרוע הניידת של הש"ר בהגנה ומוסדות קופ"ח ו"הדסה" היו הזרוע הנייחת שלו.

בית ספר לרפואה צבאית, בפיקודו של מפקד הש"ר בפלמ"ח, ד"ר קורט-יעקב דרור, הוקם בסתר בקיבוץ משמר העמק בשנת 17.1942 חניכים השתלמו בו במשך שבועיים בלימודי ע"ר. הקורס הועבר לרמת הכובש והיה לבית-ספר לרפואה צבאית של ממש.

עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות נשלחו בוגרי הקורסים לרפואה ליחידות כלוחמים רגילים. רק לאחר מכן הפכו לחובשים קרביים ומדריכי ע"ר.

לקראת מלחמת העצמאות הוחלט להקים ש"ר במתכונת המקובלת בצבא הבריטי. ביישוב היו מאות רופאים שרכשו ניסיון צבאי במלה"ע ה-2. כקצין רפואה ראשי ראשון של ההגנה מונה בינואר 1948 ד"ר חיים שיבר- שיבא, איש הגנה ותיק ששירת בחיל הרפואה הבריטי. הוא ארגן את השורות והקים את מטהו, בו פעלו ד"ר ברוך פדה כקצין מבצעים, ד"ר דניאל ברכות כקצין כוח אדם והדרכה, ואחרים. ד"ר קורט-יעקב דרור המשיך למלא את תפקיד הרופא הראשי של הפלמ"ח. בחודשים הראשונים של 1948 הוקמה רשת של בתי חולים צבאיים, שבכל אחד מהם היו כ-20 עד 25 מיטות. הם מוקמו בנקודות מרוחקות שהיו בסכנת ניתוק. בית החולים מס' 1 הוקם באוהלים בקיבוץ ניר-עם על-ידי ד"ר פדה, ששימש בתפקיד הרופא הנפתי בחבל הנגב בהגנה. בית החולים מס' 2 הוקם בכפר גלעדי ומפקדו היה ד"ר בורנשטיין - המתנדב הראשון מה מח"ל לש"ר. בית החולים מס' 3 הוקם בנהריה על- ידי ד"ר הלר. לאחר כיבוש יפו במאי 1948, הוקם בה בית החולים מס' 4 בבנייני בית-חולים דג'אני. במרס 1948 הקים ד"ר רודי וורט-זיו את בית החולים מס' 11 בבית החולים הגרמני העזוב ברחוב הנביאים בירושלים.

עד סוף המלחמה הוקמו 16 בתי חולים צבאיים ברחבי הארץ ובהם מעל ל-1,500 מיטות.

ביוני 1948 נפתח בית החולים מס' 5 ובו כ-600 מיטות בתל-ליטווינסקי (תל השומר), שהפך לימים ל"מרכז הרפואי על-שם ד"ר חיים שיבא".

במשך השנים התפתח הש"ר בהגנה לשירות רפואי צבאי, ככל שהדבר ניתן בתנאי המחתרת. רופאיו ואנשיו פעלו בכל פינות הארץ ואף נשלחו לקפריסין והגישו טיפול רפואי למעפילים העצורים שם.