תל חי

ישוב בגליל העליון, כ-2 קילומטרים צפונית לקריית שמונה, שבו הותקפו ב-1920 אנשי "השומר", ושישה מהם נהרגו - בראשם יוסף טרומפלדור. כיום הוא אתר זיכרון. יום נפילת תל-חי נקבע כיום ה"הגנה".

אדמות תל-חי נרכשו ב-1893 על-ידי פקידי הברון רוטשילד, יחד עם אדמות מטולה. שמו העברי של המקום סמלי, בעקבות שמו הערבי - חירבת טלחה. ב-1896 עלתה על הקרקע המושבה מטולה. בשנים 1907 עד 1910 נבנו בתל-חי החצר המרכזית והמבנים, עם עליית-גג דמויית מגדל. ב-1918 התיישבה במקום קבוצת פועלים חקלאית, שהורכבה מוותיקי "השומר" ומאנשי "הרועה". באותה תקופה היו באזור שלושה ישובים יהודיים בלבד: מטולה, כפר גלעדי וחמארה - כולם ביחד מנו פחות ממאה איש.

על-פי הסכם סייקס-פיקו, שחילק את השליטה במזרח התיכון בין צרפת ובריטניה, נקבע כי צפון הגליל יהיה בידי הצרפתים. לאחר הפינוי הבריטי מאצבע הגליל, בנובמבר 1919, לא הצליח הצבא הצרפתי להשתלט על האיזור, והוא הפך שטח הפקר, הנתון בעיקר לשליטת התושבים הערביים. אלה התנגדו לצרפתים בתוקף. היהודים מצאו עצמם לא פעם מעורבים בסכסוך שלא מרצונם, לאחר שהואשמו בשיתוף פעולה עם הצרפתים.

בליל 13-12 בדצמבר 1919 ירו הערבים על תל-חי, ואחד המגינים, שניאור שפושניק, נהרג. בסוף אותו חודש נשלח יוסף טרומפלדור לפקד על תל-חי. טרומפלדור, בן 39, היה יליד רוסיה והשתתף במלחמת רוסיה-יפאן (1905) - בה איבד את ידו השמאלית ונפל בשבי היפאני. בשובו לרוסיה קיבל אות הצטיינות ודרגת קצונה. לאחר שחרורו מהצבא עסק בפעילות ציונית, וב-1912 עלה לארץ ועבד כפועל חקלאי במגדל ובדגניה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה יצא למצרים, שם יזם את הקמת גדוד נהגי הפרדות - גדוד תובלה יהודי, שפעל במסגרת הצבא הבריטי בחזית גליפולי, שעל מיצרי הדרדנלים וטורקיה. הוא שירת כמפקד פלוגה וכסגן מפקד הגדוד.

לאחר המלחמה שב טרומפלדור לרוסיה כדי לקדם את הנושא הציוני ופעל להקמת גדוד עברי להגנה עצמית. לאחר מהפכת 1917 התרכז בהקמת תנועת "החלוץ". ב-1919 שב לארץ, ואז נשלח על ידי "ועד ההגנה" לארגן את הגנת ישובי אצבע הגליל, בעקבות התקוממות ערביי האזור נגד השלטונות הצרפתיים. מייד עם הגיעו שלח טרומפלדור מכתב לוועד ההגנה בתל-אביב, ובו ציין כי אין במקום מספיק תחמושת ולוחמים. הוא ביקש 1,000 כדורים, רימונים ומכונות ירייה.

המצב בגליל היה קשה ביותר, וארבעת הישובים היהודיים הקטנים שיוועו לסיוע. המושב חמארה, שהותקף, ננטש ב-1 בינואר 1920, ואחריו ננטשה מטולה. רוב תושביה עברו לתל-חי. בסוף החודש פינו הצרפתים את כוחותיהם מהאיזור. ההתנכלויות הערביות לשני הישובים הנותרים ולשיירות הסיוע גברו.

ב-6 בפברואר נהרג חבר נוסף מתל-חי, אהרון שר, בעת ששהה בשדות. ב-9 בפברואר הגיעה ידיעה, כי הוועדה הצבאית הערבית החליטה למחוק כליל את יישובי הגליל.

ב-22 בפברואר התכנס הוועד הזמני של יהודי ארץ-ישראל, לדון בשאלה האם להגן בכל מחיר על נקודות מרוחקות, כמו תל-חי, או לפנותן. מנהיגי תנועות הפועלים - בן-גוריון, כצנלסון, טבנקין וגולומב - סברו כי בכל מקרה יש להגן על הנקודות. לעומתם טען ז'בוטינסקי, כי במצב העניינים הנוכחי אין סיכוי להגן על ישובי הצפון, ועדיף לסגת כליל מהשטח עד יעבור זעם. למרות זאת, נתקבלה החלטה להגן על ישובי אצבע הגליל ולסייע להם בכוח אדם ובציוד. עד סוף החודש הצליחה רק קבוצת מתנדבים אחת להגיע לאזור.

ב-25 בפברואר הצליחו טרומפלדור וחבריו להשתלט מחדש על מטולה העזובה. שלושה ימים אחר כך הגיעה תגבורת, ובה 35 אנשים, רובם חיילים משוחררים מהגדודים העבריים, שלחמו במלחמת העולם הראשונה.

ב-1 במארס 1920 (י"א באדר תר"פ) הקיפו את תל-חי כוחות גדולים של ערבים ובדואים מהכפר חלסה (כיום קריית-שמונה), בראשות כמאל חסיין. הם דרשו להיכנס לחצר המבוצרת של הישוב, כדי לחפש בה חיילים צרפתים. מאחר שלא היתה זו פעם ראשונה שהערבים מחפשים צרפתים ביישובים, התיר טרומפלדור לחסיין ולכמה מקציניו הבדואים להיכנס. כשעלו הערבים לעליית הגג הבחינו הקצינים שאחת החברות, דבורה דרכלר, אוחזת אקדח. אחד מהם ניסה להוציאו מידיה בכוח, והיא צעקה לטרומפלדור: "מנסים לקחת לי את הנשק". בשלב זה נורתה ירייה. ירייה בודדת היתה סימן מוסכם לפתיחה באש - וטרומפלדור הורה לפתוח באש. המגינים ירו החוצה, והערבים שהיו בחוץ השיבו אש. כמאל חסיין וקציניו השליכו רימון לתוך חדר העלייה, ומההתפוצצות נהרגו ארבעה מגינים: דבורה דרכלר, שרה צ'יזי'ק, זאב שרף ובנימין מונטר. אחד המגינים נפצע קשה.

בקרב היריות שהתפתח נפצע טרומפלדור. הוא ראה את יעקב טוקר נופל פצוע ליד דלת הרפת, וכשניסה לבוא לעזרתו קיבל כדור בבטנו ונפצע אנושות. טוקר מת מפצעיו. טרומפלדור היה בהכרה מלאה, עודד את החברים והעביר את הפיקוד לפנחס שניאורסון, שאיפשר לערבים שבחצר לצאת. הם נסוגו עם נפגעיהם. הקרב נמשך לאורך כל היום, ובמהלכו נפגעו ונהרגו עשרות ערבים. לפנות ערב הוחלט לפנות את המגינים מתל-חי לכפר גלעדי, ששכן במקום גבוה יותר. המגינים שרפו את המקום ונטלו עימם את ההרוגים והפצועים. מצבו של טרומפלדור היה קשה ביותר, ובדרך נפטר. סביב חייו ומותו התפתח מיתוס, שעל-פיו אמר ברגעיו האחרונים: "טוב למות בעד ארצנו". דמותו הפכה מופת לערכים של הגשמת חזון עלייה, גבורה, חלוציות ודוגמא אישית.

ששת הרוגי תל-חי נקברו בקבר אחים, במעלה הדרך בין תל-חי לכפר-גלעדי. למחרת פונה גם כפר-גלעדי. עמידת הגבורה של המגינים היתה לסמל, ובזכותם נכלל האיזור בתחום שלטון המנדט הבריטי, ואחר-כך בתחום מדינת ישראל.

באוקטובר 1920 חזרו מתיישבים לכפר-גלעדי ולמטולה, ואחריהם - לתל-חי. בשנות ה-20 חדלה תל-חי להתקיים כיישוב עצמאי. כפר גלעדי הפך מרכז לאנשי "השומר", ובו הוחבאו כמויות נשק גדולות. בשנות ה-30 שימש המקום כבסיס הדרכה ללוחמי ה"הגנה" בגליל, ובתחילת מלחמת העצמאות שכן בו אחד המחנות של גדוד "הגליל" מחטיבת יפתח.

יום נפילת תל-חי, י"א באדר, הפך יום זיכרון. מאוחר יותר נקבע כ"יום ההגנה". ב-1934 הוצב ליד קברם של הרוגי תל-חי פסל הארי השואג, מעשה ידיו של הפסל אברהם מלניקוב. הפסל וסביבתו הוכרזו כאתר הנצחה ממלכתי.

התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל ראו בעמידת היישובים בגליל ובקרב תל-חי מופת וסמל לנכונות לעמוד וללחום על קיומה של כל נקודת ישוב. קרב תל-חי זירז את הקמת ארגון ה"הגנה", שלושה וחצי חודשים אחר-כך, וערכיו המרכזיים של הארגון נקבעו על-פי מורשת תל-חי: כל ישוב צריך להגן על עצמו בכוחותיו הוא; ההתיישבות היא שתקבע בפועל את היסודות והגבולות לבית הלאומי ולעצמאות בעתיד. י"א באדר היה, כאמור, ל"יום ההגנה". תפילת "יזכור", שחיבר ברל כצנלסון לזכרם של 8 חללי תל-חי, שימשה יסוד ל"יזכור" להרוגי ה"הגנה", ואחר כך לתפילה לזכר חללי מערכות ישראל.

העיר קריית שמונה, שהוקמה ב-1949, נקראה על שמם של שמונת הרוגי תל-חי.