אילניה (סג'רה)

המושבה השקטה אילניה (סג'רה), הנמצאת בין עפולה לצומת גולני, היתה בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות זירת קרבות מכריעים ועקובים מדם, עד כי היו שכינו אותה, אולי בשמץ הומור, "סטלינגרד של הגליל התחתון".

יותר מכך: הקרב האחרון, שהתחולל במשך שבעה ימים רצופים, והסתיים בשבירת צבא קאוקג'י - מנע את ניתוק הגליל העליון וטבריה ממרכז הארץ והיה האבן הראשה בקרב על הגליל התחתון. בסיום הקרב בסג'רה, בו השתתפו תותחים ומטוסים, החלה התמוטטות כל מערך הכפרים הערביים בגליל התחתון ובראשם הכפר לוביה (ליד קיבוץ לביא) שבמשך 50 שנה מירר את חיי הנוסעים היהודיים בכבישים לטבריה ולגליל העליון.

יותר מכך: עם סיום הקרב המכריע בסג'רה, החל להתמוטט גם מערך הכפרים שליד נצרת ועמם נפלה בידי צה"ל העיר הערבית הראשית של הצפון. אכן, הקרב על המושבה הקטנה, בו נטלו חלק מכריע חיילי גדוד ברק (12) של חטיבת גולני (אז עדיין חטיבת העמקים) היה שיאה של ההיסטוריה הבטחונית הקשורה בישוב הקטן.

אילניה (סג'רה הוא אילן בערבית) נוסדה ב-1899 על ידי חברת ההתיישבות יק"א. יעדה היה לשמש חווה חקלאית. רק מאוחר יותר, ב-1901, הוקמה על יד החווה גם מושבה. זו היתה הנקודה העברית הראשונה בגליל התחתון. סביבה ישבו כפרים ערביים.

בראשיתה מנתה המושבה כ-160 מתיישבים והמשיכה להיקרא סג'רה, כשמו של הכפר הערבי הסמוך. עם הזמן, המושבה החדשה הפכה למרכז בחיי הפועלים שהגיעו לארץ ישראל עם תחילת העליה השניה (1904). בשנת 1907 נוסד בסג'רה הקולקטיב הראשון בארץ ישראל ושמו "החורש". כעבור שנתיים, בפסח 1909, הוקמה בה אגודת "השומר" המיתולוגית, שהיתה כח ההגנה העברי המאורגן הראשון בקנה מידה ארצי. כאשר קמה ה"הגנה" ב-1920 הצטרפו אליה אנשי השומר, בתחילה, כסיעה אוטונומית.

עם פרוץ המלחמה בדצמבר 1947 - ועוד יותר מינואר-פברואר 1948 - הפכה סג'רה לעמדה יהודית קדמית בפינה הצפון-מערבית הקיצונית בגליל התחתון. למעשה, היתה מכותרת משלושת צדדיה בכפרים ערביים (לוביה, טורען, כפר-כנא, עין-מאהיל ובתי שבט הזביחים, שהיו לוחמים קשוחים ועוינים מאוד). הכביש היחיד שחיבר את סג'רה לעורף היהודי, היה גם הוא בטווח האש של הכפריים הערבים. באופן זה הפכה סג'רה משלט מבודד, פעילותה הכלכלית נפסקה והישוב בארץ כמעט לא ידע על המתרחש בה ובסביבתה.

נסיונות של כוחות ה"הגנה" לתקוף את הכפרים הערביים ולהפסיק את פעולות ההטרדה והצליפות נחלו כשלונות. התברר, כי בלי כיבוש הכפר המרכזי, לוביה, אי אפשר יהיה להשיג הכרעה במאבק על הגליל התחתון. אך ההתקפה הראשונה של גדוד ברק (גולני) ב-9 ביוני 48' על לוביה, נכשלה ו-21 חיילים נהרגו. לעומת זאת, נערך צבא ההצלה של קאוקג'י לכיבוש מספר נקודות מפתח יהודיות. מטרתו היתה: לנתק, בתנועת מספריים משותפת עם הסורים, את הגליל העליון ונתחים מהגליל התחתון משאר חלקי מדינת ישראל הצעירה, שנולדה אך פחות מחודש קודם לכן.

סג'רה, היתה נקודת מפתח מרכזית בתוכנית. שני קרבות התקיימו על סג'רה: האחד - בין ה-11 ל-12 ביוני 48', והשני - בין ה-9 ל-18 ביולי. השתתפו בהם: כוחות צבאיים סדירים - "גולני" ו"כרמלי" מול צבא ההצלה של קאוקג'י - מתוגבר בתושבים. הכח הערבי תקף שוב ושוב וכוחות ה"הגנה" יצאו למתקפות מיגננה יזומות. מצד האויב היו גילויים של נחישות ודבקות במטרה. בהתקפות יום ולילה הוא איבד כ-200 לוחמים, ביניהם גם 12 מפקדים בכירים. אבידות ה"הגנה" היו: 24 הרוגים ו-60 פצועים.

העדויות שנשארו מן הקרב, משבחות את הסיוע שנתן "שירות-האוויר" הישראלי, שאך זה נולד. מספר מטוסים הפציצו את האויב וגררו התערבות של מטוסי קרב עירקיים, שהפציצו את המשלט המערבי, שהיה נקודת המפתח בהגנה סג'רה.

יש לציין, כי מול סג'רה הקטנה רוכזו שני גדודי חי"ר (כולל אנשי כנופיות מקומיות) שהסתערו בשיריוניות ובזחלים, הפעילו מרגמות ותותחי שדה 75 מ"מ. כאמור, נמשך הקרב השני והמכריע - שבעה ימים.

ב-14 ביולי, חמישה ימים לאחר שהתחילה, הגיעה התקפת "צבא ההצלה" לשיאה. בשעות הצהריים ערכו שני כוחות התקפה מתוזמנת, בסיוע ארטילריה ומטוסי קרב עיראקיים. כח חי"ר תקף את המוצב המערבי של סג'רה, בעת ששלוש שריוניות פרצו לכיוון מרכז המושבה. הן נהדפו באש מרגמות כבדה. כח החי"ר הערבי תקף את המוצב המערבי - שמונה פעים בזו אחר זו. כל ההתקפות נבלמו. לאחר חצות ביצעו הכוחות התוקפים התקפה נוספת, שנהדפה לאחר שחיילי אויב הגיעו לטווח הטלת רימונים.

המפנה בא למחרת, ב-15 ביולי, כאשר תותחי צה"ל החלו להפגיז גם את הכפרים הערביים בסביבה ויחידות גולני פתחו במבצע "דקל" וכבשו, בזה אחר זה, את שטחי הגליל התחתון המערבי.

נפילתה של נצרת השפיעה מיד על הלחימה בגזרת סג'רה. בשעות הצהריים של ה-26 ביולי, החלה תנועת נסיגה של כלי רכב בכביש נצרת-עילבון. כוחותינו פגעו בהם באש מרגמות ומקלעים. בלילה פשטו כוחות צה"ל על לוביה וביומיים הבאים גם כבשו אותה. חרבת מסכנה, המוצב הקדומני של לוביה (היום עומד במקום אתר ההנצחה של גולני - בצומת גולני) הופגז ונכבש גם הוא. הכביש לטבריה נפתח לתחבורה יהודית.