בית-אשל

בית-אשל איננה קיימת עוד. הקיבוץ, שעמד בפרברי באר-שבע, נחרב עד היסוד במלחמת העצמאות.

בית-אשל, היה אחד משלושת המיצפים שעלו לקרקע בנגב ב-1943. לימים הפך קיבוץ של "השומר הצעיר" על גבולה המזרחי של באר-שבע הערבית. עם פרוץ מעשי האיבה, מצא עצמו הקיבוץ, ששמו בא לו מאשל אברהם המקראי, כנקודה בודדת, ללא עורף וללא גישה למרכז יהודי.

בית-אשל הוגדרה על ידי פיקוד ה"הגנה" כנקודה אסטרטגית חשובה, ממנה ניתן לצפות על כל הנעשה בבאר-שבע הערבית, ועל התנועה בדרכים המובילות אליה מחברון ומירושלים וממנה דרומה, לכיוון עזה.

בבאר-שבע וסביבותיה חיו עשרות אלפי ערבים ובדואים. בבית-אשל היו 60 מגינים, שהחזיקו נשק קל ומעט תחמושת. יחסי הכוחות לא ניבאו טוב ודרוש היה אומץ לב ניכר כדי להישאר במקום.

עם זאת, עד הפלישה המצרית ב-15 במאי 48' לא נרשמו התקפות כבדות על בית-אשל. היו בעיקר פגיעות חוזרות ונשנות בתחבורה לנקודה ותיגרות עם הבדואים והתושבים הערבים. מצב זה השתנה ב-20 במאי. בשעה שחברי הקיבוץ היו שקועים רובם בעבודות הקציר, החלה הרעשה כבדה על חצר הקיבוץ. ערביי באר-שבע החלו לצלוף על עובדי השדות.

חברי הקיבוץ, ששכן רק 2 ק"מ מבאר-שבע, מיהרו לחזור לחצר המשק ולתפוס עמדות. מטר הפגזים פגע ברוב הצריפים ולא חדל להפך: עתה התמקדו ההפגזות במגדל השמירה, שהזדקר בלב החצר. מפקד המקום, משה אלברט, שחשש לגורל המשדר היחיד שמוקם במגדל, מיהר לשם על אף ההפגזה הקשה, כדי להעבירו למקום אחר. רסיס של פגז, שפגע בו בדרך, עקר את עינו. פגז נוסף, שהתפוצץ בקרבתו, פצע אותו פצעי מוות. כעבור שעתיים נפח את נשמתו בבונקר.. את השדר הציל לבסוף נער בן 17, שמייד עם פציעת המפקד, זינק לעבר המגדל והצליח לחזור בשלום עם מכשיר הקשר.

ההפגזה הכבדה, נמשכה ימים ולילות. במהלכה הבינו החברים שהביצורים שהכינו מתאימים לתקופת "המאורעות", בה השתמשו התוקפים בעיקר בנשק קל. עתה, עמדו מולם כלים כבדים של הצבא המצרי הסדיר, והביצורים לא הצליחו לעמוד בכח האש שלהם.

המסקנות הפכו למעשים. תוך כדי הפגזות בלתי פוסקות, שונתה הקונספציה. הוחלט לנטוש כל עבודה אחרת ולהתמקד בהקמת סוללות עפר גבוהות מסביב לחצר. כל המבנים הפגועים נהרסו והריסותיהם נאספו לסוללות. נחפרו בונקרים, שוחות יריה ותעלות קשר עמוקות. החיים החלו להתנהל מתחת לאדמה. כל המלאכה עצומת המימדים הזאת, כך מציינים בזכרונותיהם ותיקי המקום, התקיימה תוך הפגזות חוזרות ונשנות. העבודה נעשתה מבוקר עד שעות האפילה. הזיעה חסכה דם. בית-אשל הפכה למעוז תת-קרקעי כמעט מושלם, מוכן לקדם כל התקפה.

אלא שזו בוששה לבוא. ההפגזות, לעומת זאת, נמשכו. כך גם הצליפות. אך הביצורים הגנו היטב על המגינים. הקשר עם העולם החיצון קוים דרך נבטים, גם היא נקודה מבודדת, ששכנה במרחק 10 ק"מ מזרחה מבית-אשל. נבטים היתה מעין בסיס עורפי. ממנה הגיעו הציוד והאספקה. את הקשר קיימו שני המשוריינים של בית-אשל.

עם הזמן, כתוצאה ממארבים ומוקשים, נהרסו שני כלי הרכב. אנשי בית-אשל חזרו להשתמש בנתיבי הליכה רגלית. את האספקה נשאו על גבם. מצב זה החמיר מאוד את הקיום היומיומי. תחושת המצור והבדידות היתה קשה. בזכרונותיהם מציינים מגיני המקום כי רבים מהם, ובתוכם אנשי פלמ"ח, לא ראו את הבית שנה תמימה... "המצור מדכא את חברינו," כתבו ביומן המשק, "אבות לא יכירו את ילדיהם לכשיראו אותם. משתררת הרגשה שנוצחנו. אין מי שיטרח לתקן את המצב בחלק זה של החזית.

"הרגשת המפלה עושה שמות בין חברינו, גם בטובים שביניהם. אנו מנוצחים, ולא נוכל להסתכל בפרצופיהם המחוצפים של ערביי באר-שבע. קשה לראות את העיר הזו, הניצבת שקטה ובוטחת על בניה ואנשיה, ואנו לא גמלנו לה אף מעט שבמעט ממה שעוללה לנו."

לעומת דברי היאוש שביומן, מצייר איש הפלמ"ח הלל לביא, שנקלע למקום לזמן קצר, תמונה הרואית כמעט: "בגלל האפילה והחיים מתחת לאדמה, שאינם מאפשרים לקרוא או לעשות דברים אחרים בערב, מקיימים החברים לעתים קרובות קונצרטים של תקליטים. הדבר היחיד שעושים במשק היום הוא: הגברת הביצורים וחפירת מקלטים נוספים. כרגע חופרים מקלט לחדר אוכל, וכשייגמר - אפשר יהיה להעביר את כל החיים אל מתחת לפני האדמה.

"דבר אחד פה השאיר עלי רושם חזק והוא: הסיסמאות שנשארו תלויות למרות ההרס. "לא הטנק ינצח, כי אם האדם", ציטטה המיוחסת לסטאלין והסיסמא השניה: "לציונות - לסוציאליזם - לאחוות עמים". בתוך כל ההרס והמלחמה לא נגרע ולא ניזוק האידיאל של הציונות הסוציאליסטית".

חצי שנה נמשך המצור על בית-אשל. הסבל הלא יתואר הסתיים בשלהי חודש אוקטובר 1948, כאשר צה"ל כבש את באר-שבע. "זכיתי להיות עד ראיה למערכה האחרונה של הדרמה", כותב מחברו האלמוני של 'יומן בית-אשל במערכה'. "זמן קצר לפני חצות החלו תותחינו להרעיש את העיר. האם אפשר לתאר את מה שהרגשנו אחרי ציפיה כל כך ארוכה? כמעט התפוצצנו מרוב שמחה. המצרים היו, כנראה, מבולבלים לחלוטין. נראה שלא היה להם מושג מהיכן לפתע מפגיזים אותם. הם החלו לנוס מעמדותיהם. קבוצות קבוצות, עובדים את גדרות התיל ובורחים על נפשם דרומה... לא עברה שעה קלה וראינו את הבחורים שלנו מתקרבים לתפוס את העמדות הנטושות. בשעה 09.30 ראינו דגל ישראל מתנפנף מעל מגדל המשטרה".

אכן באר-שבע נכבשה ב"מבצע יואב" (עשר המכות) המבצע הצבאי המקיף שנחל הצלחה רבה נגד הצבא המצרי, שפלש לנגב. פעולת הכיבוש של באר-שבע עצמה, ב-18-12 לאוקטובר 48', כונתה "מבצע משה", על שמו של משה אלברט, מפקד בית-אשל, שנפל, כאמור, בהפגזה המצרית.

במבצע יואב שיחרר צה"ל את הנגב מהמצור הממושך. היה זה צעד ראשון למיגור כח הפלישה המצרי.