בן-שמן

תחילת ההתיישבות היהודית בבן-שמן היתה ב-1906, כשהוקם במקום בית החרושת "עתיד" להפקת שמן. ישראל בלקינד, איש ביל"ו, ייסד במקום באותה שנה בית ספר חקלאי, שנועד לחינוכם של יתומי הפרעות ברוסיה. בית הספר נסגר כעבור שנה. ב-1910 הוקמה במקום חווה חקלאית. ב-1922 הוקם בבן-שמן מושב עובדים, וכעבור חמש שנים נוסד כפר הנוער.

כפר הנוער והמושב היו מבודדים בתוך סביבה ערבית, סמוך מאוד לעיר הערבית לוד. האחראית להגנתם היתה מיפקדת ה"הגנה" בתל אביב, שערכה במושב וביער הסמוך, במשך שנים, אימונים רבים בשיטות התגוננות ובנשק. במאורעות 1936 התקיים הקשר בין מטה ה"הגנה" בתל אביב לבין בן-שמן באמצעות איתותים בדגלים ובפנסים, עד שב-1938, הוקמה במקום תחנת אלחוט. התחנה וכן שלושה מבין חמשת מחסני הנשק המקומיים של ה"הגנה", נתגלו בידי הבריטים בחיפוש שערכו בכפר הנוער ב-22 בינואר 1940. מנהל כפר הנוער, ד"ר זיגפריד להמן, הועמד לדין ונדון ל-7 שנות מאסר.

בהחלטת החלוקה של האו"ם נכללה בן-שמן בתחומי המדינה הערבית. כעבור ארבעה ימים, ב-3 בדצמבר 1947, תפסו ערביי הסביבה עמדות ביער בן-שמן וכיתרו את המושב. מספר כנופיות הסתערו על מחצבת האבן של "סולל בונה", שהיתה סמוכה ליישוב, והציתו את מתקניה תוך יריות שמחה.

שיירות שהביאו אספקה למושב הותקפו. הבריטים, שליוו את השיירות וספגו גם הם אבידות, ביקשו להפסיק את הליווי. עד אז נטו לגלות יחס אוהד כלפי אנשי בן-שמן, שנעזרו בהם לא פעם.

ב-14 בדצמבר יצאה שיירת אספקה וציוד מתל-אביב, בדרכה לבן-שמן. היו בה שבעה כלי רכב ו-48 איש, בפיקודו של אברהם ברעם. השיירה נסעה דרך פתח תקווה ובית נבאללה, בגלל הידיעות על כוונות ערביות לתקוף את בן שמן מכיוון רמלה-לוד.

ליד בית נבאללה ארב לשיירה המון רב של חיילי הלגיון הערבי חמושים, משני צידי הכביש. המפקד ברעם פקד לא לירות על החיילים הערבים, ששירתו בבסיס בריטי באיזור. הערבים, לעומת-זאת, פתחו באש וצלפו על האנשים מטווח קצר, בעוד החיילים הבריטים נמנעים מלהתערב. 13 מאנשי השיירה נהרגו, ביניהם מפקד השיירה. שני החיילים הבריטיים שליוו את השיירה נפצעו. ארבעה כלי-רכב, ובהם 25 איש, הצליחו, בכל זאת, להמשיך בנסיעה והגיעו לבן-שמן.

היישוב היהודי כולו זועזע לנוכח ההתנפלות של "שומרי הסדר" הערביים, שהיו נתונים לשליטה מלאה של השלטונות. לאחר חקירה יסודית, הודיעה המשטרה הבריטית, כי "היהודים הם שתקפו את המחנה ולכן נאלצו חיילי הלגיון לפתוח באש, כשם שנוהגים החיילים הבריטים והשוטרים היהודים במקרה זה".

לאחר המקרה הוסכם בין הבריטים, הערבים והיישוב היהודי, כי בן-שמן תפונה מתושביה. הערבים הסכימו שלא להפריע לשיירות הפינוי. האזרחים אכן פונו, אולם ה"הגנה" החליטה שלא לוותר על המקום כמאחז צבאי אסטרטגי. תגבורת של לוחמים ותחמושת נשלחה לבן-שמן. הכוח שהיה במקום כלל שלוש פלוגות: פלוגת חי"ש דתי - 63 לוחמים, פלוגה של חניכי כפר הנוער - 70 לוחמים, ופלוגה של עולים חדשים - 70 לוחמים. בנוסף היתה גם פלוגת מטה של 80 איש, ובה מחלקת הנשק המסייע ומחלקות שירותים.

ההרכב האנושי המגוון יצר לא מעט חיכוכים. הפלוגה הדתית ופלוגת הנוער נשאו בעול אחזקת המשק ובתפקידים צבאיים. אולם חלק מהעולים החדשים, שהגיעו ממחנות בקפריסין, טענו כי זהו מחנה נוסף בשרשרת - לאחר אלה של גרמניה וקפריסין. כמה מהם אף איימו בהתאבדות.

בתחילת 1948 היתה בן-שמן נתונה במצור קשה. הקשר עימה היה באמצעות מטוסי "פרימוס", שהביאו אספקה ותחמושת. המטוסים היו נוחתים בחלקת שדה צרה וארוכה, במסלול קצר. כל נחיתה או המראה היו מבצע של ממש. הערבים, שישבו במשלטי הכפר הסמוך חדיתא, צלפו על המטוסים.

ב-3 במאי נחת ליד בן-שמן הטייס צבי (צ'יבי) זיבל. הוא פרק את האספקה, אולם לא הצליח לשוב ולהמריא, בגלל אש שניטחה על השדה. זיבל ביקש מאנשי בן-שמן טרקטור עמוס שקי חול, הציב אותו בין המטוס למקום האש, ובחסותו הצליח להמריא. על פעולתו זו קיבל, מאוחר יותר, אות "גיבור ישראל".

לאחר פלישת צבאות ערב, ב-15 במאי, פסקו הטיסות ביום, וה"פרחמוסים" היו מגיעים בלילה. המסלול המאולתר סומן באמצעות פחיות נפט. כשמטוס היה מתקרב, הממונה על השדה היה מדליק אותן כדי להאיר את המקום.

המצור על בן-שמן הסתיים רק עם כיבוש האזור במבצע "דני", ב-9 ביולי 1948. במסגרת המבצע נכבשו לוד, רמלה וכל היישובים הערביים סביב בן-שמן.