גוש עציון

שלוש פעמים ניסו יהודים ליישב את גוש עציון, השוכן בלב הר חברון, כ-20 ק"מ מדרום לירושלים. בשנת 1927 עלה על הקרקע ישוב דתי-חרדי בשם מגדל עדר. הוא התקיים עד מאורעות תרפ"ט (1929) אז נחרב. בפעם השנייה, ב-1932, נוסד היישוב כפר עציון, והוא חרב במאורעות 1936. בפעם השלישית, ב-1943, חודש היישוב בכפר עציון, על-ידי קבוצה של אנשי "הפועל המזרחי". אליו נוספו הקיבוצים הדתיים משואות יצחק (נובמבר 1945) עין צורים (אוקטובר 1946) וקיבוץ רבדים של "השומר הצעיר" (פברואר 1947).

כך עוצב גוש התיישבותי-ביטחוני, שהשתלב בתוכנית למתוח רצועת רוחב שנייה ממישור החוף עד גב ההר. הגוש נועד גם להשיג קשר בטוח לירושלים ולמפעל האשלג בים המלח, ולשפר את הקשר לנגב המרכזי. היישובים שכנו על רמות גבוהות, סמוך לכביש המוליך מחברון אל בית-לחם וירושלים. סמלו של הגוש היה עץ אלון עתיק בן כ-700 שנה. זה גם היה העץ היחיד שנותר בגוש לאחר נפילתו בידי הירדנים במלחמת העצמאות.

תוננית החלוקה של האו"ם הותירה את גוש עציון מחוץ לגבולות המדינה היהודית. מפרוץ מלחמת העצמאות היה הגוש נתון במצור ובניתוק כמעט מוחלט. היו בו כ-260 איש ואשה, כולם חברי ה"הגנה", וכן קבוצת אנשי מילואים של הפלמ"ח, משמר נע של נוטרים וקורס מ"כים של חי"ש ירושלים. הדרך לירושלים נותקה, אך למרות זאת נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לשלוח לגוש שיירות אספקה ותגבורת, למרות קרבות קשים בדרך ואבידות רבות. במקביל, הוכשר בגוש מינחת למטוסים קלים, כדי שניתן יהיה להעביר אליו אספקה.

ב-11 בדצמבר 1947 הותקפה לראשונה שיירת האספקה שנסעה לגוש, ובה נספו 10 אנשים.

ב-5 בינואר 1948 פונו מהגוש הילדים וחלק מהנשים. ב-14 בינואר עמדו היישובים בהתקפה הראשונה.

לערבים היו עשרות הרוגים, והם נסוגו.

למחרת נשלחה לגוש תגבורת של 35 לוחמים, שנשאו אספקה וציוד (הל"ה). הם נתגלו על-ידי הערבים למחרת בבוקר ובקרב ארוך נהרגו כולם.

למרות הסכנות והאבידות הצפויות היה פיקוד ה"הגנה" נחוש בדעתו שההחזקה בגוש דרושה לאבטחת ירושלים מדרום, וכבסיס להתקדמות אל הנגב. ב-27 במארס, הצליחה לפרוץ לגוש שיירה גדולה של ציוד ואספקה ובה 150 איש, 37 משאיות אספקה ו-14 משוריינים. פריקת הציוד התארכה מעבר למתוכנן, והעיכוב איפשר לערבים להתארגן לחסימת דרכה של השיירה בחזרה לירושלים. השיירה נעה תוך פינוי מחסומים וחילופי אש עם הערבים. בנבי-דניאל, התפתח קרב שארך כיממה. בקרב על השיירה נהרגו 14 לוחמים ו-73 נפצעו, מהם 24 קשה. לערבים היו 25 הרוגים ו-60 פצועים.

כשלונה של שיירת נבי-דניאל זירז את קבלת ההחלטה להפסיק את שיטת השיירות המלוות. מאז התקיים הקשר היחיד בין הגוש לבין ירושלים באמצעות אלחוט ומטוסי "פרימוס".

לשם הגנה על ארבעת היישובים נתפסו משלטים בגבעות הסמוכות להם, ולמקום הובאו תגבורות של אנשי חי"ש ופלמ"ח. בסך הכל הגנו על האיזור כ-400 לוחמים, שעליהם הוטל גם לחסום את דרכם של הערבים מאיזור חברון לעבר ירושלים ולבצע חבלות בשיירות תגבורת ערביות, שנעו אל ירושלים. צירי התנועה של הכוחות הערביים נחסמו על-ידי עמודי טלפון שפוצצו ומוקשים שהונחו בצידי הדרכים ועל מסילת הרכבת. בפעולות אלה הושמדו כ-17 משוריינים ונגרמו אבידות גדולות לערבים.

ב-12 במאי 1948 פתח כוח של הלגיון הערבי, ועימו אלפי כפריים מהסביבה, במתקפה גדולה על כפר עציון, שהיה הנקודה החזקה ביותר בגוש. בתוקפים היו שני גדודים סדירים של הלגיון, שנועדו לאבטח שיירות פינוי בריטיות ושיירות תחמושת ללגיון. לרשותם עמדו כ-50 טנקים ומשוריינים.

לאחר קרב ארוך כבשו הערבים את המנזר הרוסי על אם הדרך, ששימש כמשלט. כעבור כמה שעות פרצו לגוש. בידי המגינים לא היה מספיק נשק, ומה שהיה לא התאים לקרב נגד שריון. הגוש נחצה לשניים וכל אחד מארבעת היישובים נאלץ להגן על עצמו בנפרד.

הקרב המכריע היה למחרת, ב-13 במאי. שלושה ממגיני כפר עציון, שיצאו לעבר התוקפים עם דגל לבן, נורו. קצין הלגיון השתלט על ההמון הפרוע וקרא למגינים להיכנע. משיצאו, נורו בידי ערבי חמוש בתת-מקלע. חלק מהלוחמים נהרגו במקום, כמה הצליחו לברוח. ההמון הערבי עבר מבית לבית ורצח כמעט את כל התושבים - 127 במספר, בהם 21 נשים. רק ארבעה נותרו בחיים, מהם שלושה שניצלו על-ידי ערבים.

שלושת ישובי הגוש נצטוו להיכנע, לאחר שהתחמושת שהיתה בידיהם אזלה. הם עשו זאת למחרת - בדיוק ביום הכרזת העצמאות - לא לפני שהשמידו את מרבית נשקם, חיבלו במכונות החקלאיות ושרפו ציוד. הכניעה נעשתה בהתערבות הצלב האדום. כ-320 ממגיני הגוש, בהם 85 נשים, נלקחו בשבי.

הערבים העלו את היישובים באש, הרסו אותם ועקרו כל סימן של התיישבות. הגוש נשאר בידי הירדנים עד מלחמת ששת הימים, אז נכבש בידי צה"ל, היישוב בו חודש ונוספו ישובים חדשים.

בקרבות מלחמת העצמאות בגוש עציון נהרגו 240 מגינים. אבידות הערבים הגיעו ל-650, ביניהם 120 אנשי הלגיון.

למרות נפילת הגוש אמר דוד בן-גוריון: "מגיני גוש עציון הצילו את ירושלים".

בפברואר 1949 שוחררו אנשי גוש עציון מהשבי הירדני.