מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

גשר

קיבוץ גשר שוכן בעמק הירדן, כ-10 ק"מ מדרום לכנרת. הקיבוץ הוא מנקודות ההתיישבות הראשונות בעמק. במלחמת העצמאות נהרס המקום בהתקפה של כוחות עיראקיים, אולם חבריו לא נטשו אותו.

הקבוצה הראשונה התיישבה בגשר ב-1920. היו בה משוחררי הגדודים העבריים, שנקראו "בשקירים", על שם האיזור שממנו הגיעו מרוסיה. הם התגוררו ברובם בישוב מנחמיה, אך קבוצת חלוץ שלהם הקימה שני אוהלים על אדמות גשר. תנאי הסביבה הקשים הביאו לפירוק הקבוצה, והמקום ננטש.

ב-1924 קיבלה על עצמה קבוצת "אחדות" מירושלים ליישב את המקום, וקראה לעצמה משק גשר. בעיות בתחום החקלאי והשטח המצומצם של היישוב גרמו למעבר החברים לאדמות דלהמייה, שם הקימו את אשדות יעקב. למרות זאת המשיכו לקיים שמירות בגשר ולעבד את אדמותיה. במאורעות 1939-1936 הדפו השומרים בגשר התקפות של ערבים בשער החצר ממש.

בפברואר 1939 הוקם קיבוץ גשר על-ידי גרעין של הנוער העובד, מתוך כוונה להשיג שליטה יהודית במקורות המים של נהר הירדן. גם בפני קבוצה זו עמדו הקשיים שעצרו את קודמותיה. חבריה התפרנסו בעיקר מעבודות חוץ: בתחנת הכוח של רוטנברג בנהריים, במשקי הסביבה, בעבודות ציבוריות במחנות צבא ובסלילת כבישים. יחסי השכנות עם הערבים מצידו השני של הירדן היו טובים בדרך כלל.

ימים ספורים לאחר הכ"ט בנובמבר 1947, החלו כפריים ירדנים בפעולות איבה נגד גשר. אלה נשאו, בתחילה, אופי של הטרדה ונסיונות פגיעה בעובדי השדה מטווחים רחוקים. במקביל, הותקפה התחבורה היהודית בקטע שבין גשר ובית-שאן.

ב-4 באפריל 1948 נהרגו שניים מחברי גשר במארב ערבי בשדות הקיבוץ. ב-27 באפריל 1948 פינו הבריטים את בניין המשטרה הגדול בגשר, ששימש כמשטרת גבול ומכס. מגיני המשק מיהרו להשתלט על המבנה. בתוך זמן קצר פתח הלגיון הירדני, בסיוע כפריים בדואים מהסביבה, בהתקפת אש חזקה על הקיבוץ ועל בניין המשטרה, בניסיון לכובשם. למקום הגיע כוח תגבורת של גדוד ברק מחטיבת גולני. זה היה הקרב הראשון במלחמה מול צבא סדיר של מדינה ערבית, עוד לפני הפלישה הגדולה שהחלה ב-15 במאי 48'.

הקרבות נמשכו גם למחרת, עד שהתעורר צורך לפנות את ילדי הקיבוץ. 50 הילדים הוצאו מהקיבוץ בלילה, בחסות מחלקה מגדוד ברק. הם הלכו ברגל עד מעבר לפרדס, ומשם הוסעו לקיבוץ אשדות יעקב הסמוך. באותו לילה הגיעה לגשר תגבורת של מגינים ממשקי עמק הירדן, שהחליפו את החברים בעמדות.

הקרבות ארכו שלושה ימים. ב-29 באפריל הושגה הפסקת אש, בהתערבות המלך עבדאללה ובלחץ הנציב העליון. למחרת נסוגו הירדנים אל שטחם, והכפר הבדואי הסמוך לגשר, ששימש כבסיס לירדנים, ננטש.

השבועיים הבאים נוצלו להתארגנות מחודשת ולחיזוק ההתבצרות, לקראת פלישה אפשרית. הקיבוץ הפך מוצב צבאי לכל דבר. ב-15 במאי 1948, למחרת הכרזת המדינה, כבש חיל המשלוח העיראקי את תחנת הכוח בנהריים, שהיתה בתחומי עבר הירדן. העיראקים איימו לפוצץ את התחנה, ו-30 העובדים שנותרו במפעל נצטוו להיכנע ונלקחו בשבי. אחדים הצליחו לחמוק והגיעו עם נשקם לגשר. העיראקים העלו את התחנה באש.

כדי לסכל את חציית הירדן על-ידי כוחות עיראקיים, מיהרו חבלני גולני לפוצץ את שני הגשרים, שחיברו את נהריים עם צידו השני של הירדן. סכר הכנרת בדגניה נפתח, ומי הירדן גאו. העיראקים הצליחו, בכל זאת, לחצות את הנהר במעבר ואדי בירה, שמדרום לגשר, ופתחו בהפגזה לעבר תחנת המשטרה ובתי הקיבוץ הסמוכים. במקביל, תפסו את משלט "הגמל", החולש על הקיבוץ מצפון.

ב-16 במאי 1948 החלה הסתערות עיראקית על גשר, מצפון ומדרום. מגיני הקיבוץ הניחו לתוקפים להתקרב עד לטווח קצר, ואז פתחו עליהם באש חזקה מכלי הנשק שרוכזו במקום. העיראקים נסוגו, כשהם סובלים מאבדות כבדות. ארבעה מגינים נפצעו.

17 במאי היה יום השיא בניסיונות העיראקיים לכבוש את הקיבוץ ואת בניין המשטרה. הקיבוץ הותקף מן האוויר ובתיו נחרבו כליל, אך המגינים לא נכנעו. ארבעה מהם נפצעו. משוריינים עיראקיים הצליחו לפרוץ לחצר בניין המשטרה ונתקלו בהתקפת נגד של רימונים ובקבוקי מולוטוב. שישה משוריינים עלו באש, והאחרים נסוגו.

תוך כדי המצור על גשר, שלחו העיראקים פלוגה לתפוס את משלט כוכב הירדן (כאוכב אל האווה), החולש על עמק הירדן, מרחק 2 קילומטרים מכביש צמח-בית שאן. אולם כוח של חטיבת גולני הקדים אותם, והעיראקים הופתעו במכת אש מטווח קצר. הם נסוגו, והשאירו מאחור עשרות הרוגים ושלל רב.

עד ה-22 במאי המשיכו העיראקים בצליפות ובירי תותחים לעבר גשר. משוריינים עיראקיים חנו באיזור הכפר הערבי הנטוש, אך לא התקרבו עוד לבניין המשטרה. שיירות אספקה הגיעו לגשר ברציפות לילה אחר לילה, ומגיני הקיבוץ ניצלו את ההפוגה לשיפור הביצורים ועמדות הירי.

בינתיים העבירה ה"הגנה" לכוכב הירדן את שני ה"נפוליונצ'יקים", תותחי ה-65 מ"מ, ששימשו עד אז בהגנה על הדגניות. ב-22 במאי הופעלו התותחים ופגעו ברכב עיראקי. הכוחות העיראקיים מיהרו לסגת אל הגדה המזרחית של הנהר. הם המשיכו יום נוסף בהפגזות ארטילריה ובהפצצות מהאוויר, עד שעזבו את הגיזרה ב-23 במאי 1948.