מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

הדגניות

הקיבוצים דגניה א' ודגניה ב' היו במלחמת העצמאות נקודות קדמיות בחזית מול הצבא הסורי שפלש לארץ. הקרבות הקשים שהתחוללו בהם, תוך גילויי גבורה של חברי הקיבוצים ולוחמי ה"הגנה", בלמו את התקדמות הסורים בגיזרה זו.

דגניה א', בקצה הדרומי של הכנרת, נוסדה ב-1909. במרוצת השנים הפכה סמל וציון דרך בתולדות העבודה וההתיישבות בארץ. בימי מאורעות 1939-1936 שימשה בסיס לפלוגות השדה של ה"הגנה" (הפו"ש).

דגניה ב' הסמוכה נוסדה ב-1920 - בידי אנשי העליה השניה. במאורעות 1939-1936 שימשה בסיס יציאה ליישובי חומה ומגדל, שהוקמו באיזור.

ב-15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת העצמאות, פלש הצבא הסורי לארץ-ישראל. הוא התקדם מאל חמה (חמת גדר) לאורך הירמוך, עד לגבעת תל אל-קאסר (תל קציר דהיום) במקביל להתקפה של צבא עיראק על קיבוץ גשר. ב-16 במאי תקפו הסורים את העיירה הערבית צמח, שננטשה לפני פרוץ הקרבות ונתפסה בידי ה"הגנה". הם הפעילו תותחים, טנקים ומטוסים. התקפה דומה נערכה על קיבוץ שער הגולן. ב-18 במאי, לאחר שלושה ימים של קרבות קשים, נכבשה צמח. מגיניה, לוחמי גדוד 12 של חטיבת גולני, נסוגו אל דגניה א' ו-ב' ואל קיבוץ בית זרע, תוך אבדות קשות.

עם כיבוש צמח נשלחו לגיזרת הדגניות פלוגת תגבורת מיישובי הגליל ופלוגת פלמ"ח מחטיבת יפתח. למפקד הגיזרה נתמנה משה דיין.

באותו לילה (19/18 במאי) פינו אנשי שער הגולן ומסדה את הקיבוצים ועברו לאפיקים ולבית זרע. הסורים השתלטו על שני הקיבוצים. פלוגת יפתח ניסתה לכבוש את תחנת המשטרה של צמח, אך נכשלה.

ב-20 במאי 1948, עם שחר, החלה ההתקפה הסורית על דגניה א'. תחילה הופגז גשר הירדן, שמצפון לקיבוץ. באחת המצדיות הישנות שהופגזו נהרגו שניים מהמגינים. לאחר הפגזה של מחצית השעה החל כוח סורי, שכלל חמישה טנקים, שריוניות ופלוגת חי"ר, להתקדם לעבר הקיבוץ.

על הקיבוץ הגנו כ-75 מתושבי המקום, בצירוף מחלקה מגדוד 14 של גולני והלוחמים שנסוגו מצמח. הם התבצרו בעמדות מוגבהות, שהוקמו עוד בתקופת המאורעות בסוף שנות ה-30, אולם אחר-כך נאלצו לעבור לתעלות שנחפרו מבעוד מועד.

אש הארטילריה הסורית הופנתה אל הכביש ואל המשקים הסמוכים, כדי לחסום את דרכי התגבורת. המרגמות המשיכו בירי אל מרכז המשק. העמדות החולשות על הגישות לגשר הירדן נפגעו בפגיעות ישירות.

הסורים פרצו את גדר המשק החיצונית. בין הגדר החיצונית לגדר הפנימית לא היה מיקוש, וההתגוננות היתה נואשת. שריונית סורית נפגעה מפגזים של תותח 20 מ"מ, שהיה מוצב בבית ירח. גם טנק אחד נפגע ונסוג. טנק שני, מסוג "רנו", פרץ את הגדר אבל נפגע מפגז פיאט ומבקבוקי מולוטוב שהושלכו עליו, החל לבעור ונעצר. אנשי הצוות נהרגו. טנק שלישי נפגע מפגז מרגמה, ואחריו נפגעה שריונית שהצליחה להגיע עד הגדר. צוותי הטנקים, שקפצו החוצה, נתקלו באש המגינים. כוח החי"ר, שנע בעקבות הטנקים, נפגע מאש שנורתה מהפרדס שבין שתי הדגניות, בידי גדנ"עים שהמתינו במקום.

לאחר כמה שעות של לחימה החל הכוח הסורי לסגת, ופנה לעבר דגניה ב'. אש המרגמות הופנתה לשם ו-8 טנקים ומשוריינים נעו לעבר המשק, כשמאחוריהם 2 פלוגות חי"ר. כדי לא לחזור על הטעות שעשו בדגניה א', הם עצרו במרחק 400 מטר מהגדר. הטנקים פתחו באש על עמדות ההגנה המוגבהות, ואחר-כך נערך ניסיון הסתערות של כוח חי"ר. הכוח הצליח להגיע עד 30 מטר מהעמדות - ונהדף. ניסיון נוסף של כלי רכב משוריינים ויחידת חי"ר קטנה נהדף גם הוא. באותו זמן הופעלו ברכס פוריה הסמוך תותחי השדה הישראליים הראשונים, ה"נפוליונצ'יקים", (בעלי טווח יעיל עד 5 ק"מ) שהגיעו לארץ אך ימים אחדים לפני כן. ההפגזה הפתיעה את הסורים.

מקץ שמונה שעות של התקפה החל הכוח הסורי בנסיגה לעבר קו הגבול בתל אל-קאסר. צמח ננטשה עד הערב, ויחידה ישראלית חדרה אליה ותפסה שלל יקר: שני טנקים, משוריין אחד ותחמושת רבה.

מגיני המשקים וכוחות גולני ציפו לחידוש ההתקפה, אולם זו לא נתחדשה. הסורים נסוגו גם ממסדה ומשער הגולן, לא לפני שהחריבו אותן עד היסוד. יחידת תגבורת מחטיבת כרמלי תפסה את המשקים. גופות החללים הישראלים, שנותרו בשטח בעת הנסיגה, נאספו והובאו לקבר אחים בדגניה. עמידת הגבורה של חברי הדגניות, לוחמי גולני ויחידות ה"הגנה" שהוחשו לאיזור, תרמה רבות לבלימת הצבא הסורי. חשיבותה של המערכה לא היתה רק צבאית, אלא גם מוראלית, משום שחיזקה את ביטחונם של היישובים ביכולת עמידתם מול אויב עדיף כמותית - מכוח הדבקות במטרה, התעוזה ורמת הלחימה.