מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

המיפקדה הארצית

המיפקדה הארצית של ארגון ה"הגנה", פעלה במשך 28 שנות קיומה מתוך מבנים שונים בתל-אביב, בעיקר מבני ציבור סביב רחוב אלנבי. מיקום המטה היה ידוע רק לשותפי סוד, שנדרשו לקיים קשר ישיר עם אנשיו.

עם הקמתו בשנת 1920, פעל ארגון ה"הגנה" בחסות ההסתדרות, שקמה גם היא באותה השנה. ראשי ההסתדרות העבירו הנחיה לגופים שהיו קשורים בה (קואופרטיבים לתחבורה, קופת חולים, הפועל, סולל-בונה ועוד) להעמיד את מתקניהם ומשאביהם לרשות ה"הגנה". מגמה זו בלטה במיוחד בשנות ה-30 וה-40, כאשר ארגון ה"הגנה" התייצב והתרחב מאוד.

במקום בו עומד היום פסאז' אלנבי בתל-אביב, עמד בשעתו בניין הוועד הפועל של ההסתדרות. בניין זה, שצורתו צורת האות ח', שימש מאז 1936 גם את מטה ה"הגנה". לצד פקידי הוועד הפועל, ישבו בו ראשי ה"הגנה" אליהו גולומב, ישראל גלילי ושאול אביגור, תכננו והקימו את צבא המדינה שבדרך, בלא שלפקידים יהיה מושג על עיסוקיהם. מכאן גם פעל מרכז המוסד לעליה ב', שהביא ארצה מעפילים מאז 1934.

המטה המבצעי, שהיה לימים "המטה הכללי" של ה"הגנה", ישב באותן שנים במקום נפרד, שהיה ידוע רק למעטים. המקום נקרא "מעונות עובדים", ושכן ברחוב פרישמן בתל-אביב, לא רחוק מקפה "כסית". במטה המבצעי ישבו יצחק שדה, לימים מפקד הפלמ"ח, ולידו יעקב דורי, לימים רמטכ"ל ה"הגנה" וצה"ל, ויגאל ידין - לימים הרמטכ"ל השני. כאן קבעו, בין השאר, את המבנה האירגוני של ה"הגנה", שעבר לימים לצה"ל.

בסוף שנות ה-30 עבר מטה ה"הגנה" לרחוב לילינבלום 41 בתל-אביב, לבניין של הסוכנות היהודית. מבנה זה עדיין עומד על תילו ומשמש כבניין משרדים אפור. מטה ה"הגנה" ישב בבית זה עד קום המדינה ב-1948. במהלך 10 שנים התנהלו מתוך הבית העליה וההתיישבות, וכן המאבק בבריטים ובאירגוני הפורשים (אצ"ל ולח"י). מיפקדת ה"הגנה" פעלה כאן בחשאי, חבויה בין האגפים השונים של הסוכנות.

בשנת 47', עם פרוץ מלחמת העצמאות, עבר מטכ"ל ה"הגנה" ל"בית האדום", על שפת הים בתל-אביב, ברחוב הירקון. היום עומד שם מלון "שרתון". הבית-האדום שימש כבית מועצת הפועלים בתל-אביב, וההסתדרות העמידה אותו לרשות מטכ"ל ה"הגנה. בבית-האדום שכנה גם לשכתו של בן-גוריון, ובה נקבעו המהלכים שהביאו להקמת המדינה ולניצחון במלחמת העצמאות.

מאז שנת הקמתה (1920) מיפקדת ה"הגנה" לבשה ופשטה צורה. היקף פעילותה ומעורבותה בנעשה בישוב לא היו אחידים. במהלך 28 שנות קיומה היו תקופות שקטות ותקופות סוערות.

בין השנים 1929-1922 שררה בארץ רגיעה יחסית בתחום הביטחון. ההסתדרות, שבחסותה פעלה אז ה"הגנה", היתה עסוקה בבעיות בוערות אחרות. הללו הסיחו את דעתה מענייני ה"הגנה". מפעם לפעם מונו חברים חדשים לוועד המרכזי של הארגון - ובהם דוד בן-גוריון, לוי שקולניק-אשכול, יצחק בן-צבי, דב הוז ויוסף שפרינצק - אך גם מינויים אלה לא העלו את רמת הפעילות.

האיש היחיד, שהקדיש עצמו בלעדית למלאכת ה"הגנה", היה יוסף הכט. הכט ניהל את ה"הגנה" בתקופה היותר קשה והפחות הרואית שלה. הוא נולד בפולין ועלה ארצה ב-1914, בהיותו בן 20. במלחמת העולם הראשונה פעל להשגת נשק להגנת הישוב. ב-1918 התנדב לגדוד העברי. במאורעות 1920 היה מפקד חולדה ואירגן את ה"הגנה" במקווה-ישראל. ב-1921 הזמין אותו אליהו גולומב להיות מרכז כלל ארצי של ארגון ה"הגנה" במסגרת ההסתדרות. הכט היה הדמות המרכזית ב"הגנה" במשך 10 שנים, עד 1931.

יש לציין כי ב-10 השנים הראשונות הללו, היתה מיפקדת ה"הגנה" (הוועד המרכזי) מפולגת באשר לאופיו הרצוי של הארגון: מקצועני מצומצם או עממי; עצמאי או נתון למרות ציבורית. בשנתיים הראשונות פרשו מהארגון הנציגים הבולטים של שתי האסכולות: אליהו גולומב (חזר בו) וישראל שוחט.

"הוועד המרכזי" במתכונת מצומצמת, עסק בגיוס כספים, רכישת נשק וחלוקתו לישובים. סיבות שונות דלדלו, מדי פעם, את רמת הפעילות: ההנהלה הציונית הפסיקה להזרים כסף; הנהלת ההסתדרות לא גילתה די יוזמה; רבים מן האיכרים במושבות כמו גם אישים בחוגים האזרחיים לא ראו בעין יפה את התפתחותה של ה"הגנה" כארגון כלל ארצי ובעל סמכות עליהם (מה גם שה"הגנה" היתה קשורה ליריביהם - ארגוני הפועלים) גם חלק מהישובים לא קיבלו כמובן מאליו גוף ארצי שייתן להם הוראות בנושאי ביטחון.

בנסיבות אלה היו חברים שנטשו ובראש הוועד נותרו רק יוסף הכט ושאול אביגור. הללו, יחד עם מפקדי ה"הגנה" בשלושת הערים הגדולות וקומץ פעילים, המשיכו לשאת את הארגון על כתפיהם.

רק מאורעות הדמים ב-1929, חזרו והוכיחו למפקפקים את החשיבות שבקיום ה"הגנה" כארגון ארצי חזק. ב-1930 הוכרה ה"הגנה" כארגון כלל ארצי-ישובי, והוועד הלאומי והסוכנות היהודית (המוסדות הלאומיים) נטלו על עצמם את האחריות לניהולה. רק בשלב זה קיבלו ה"הגנה" - ומתוך כך גם מיפקדתה - מעמד לאומי. ב-1931 הוקמה "המיפקדה הארצית" (המ"א). מחצית חבריה היו נציגי הסתדרות העובדים והמחצית האחרת - נציגי החוגים האזרחיים. הסדר זה התקיים עד קום המדינה.

עם הקמת המיפקדה הארצית, הפכה הסוכנות היהודית למממנת הראשית של הארגון. היא הסתייעה מאוד על-ידי מגבית "כופר הישוב", שגייסה תרומות גדולות מהציבור. כך הפכה המ"א מקור של סמכות ומשאבים. בנסיבות אלו נעשתה תלותם של הסניפים במרכז מחויבת המציאות ומובנת מאליה. כך גם רכש המרכז את סמכותו המבצעית והמקצועית.

המיפקדה הארצית התקיימה להלכה עד חודש מאי 48', עת החליט בן-גוריון, בעיצומה של מלחמת העצמאות, לפטר את הרמ"א (ראש המיפקדה הארצית) ולבטל את הגוף הזה. בן-גוריון חש כי הרמ"א, ישראל גלילי, חוצץ בינו, כשר הביטחון בממשלה הזמנית, לבין מטכ"ל ה"הגנה" (אחר כך מטכ"ל צה"ל).