מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

העיר העתיקה

מראשית מלחמת העצמאות בירושלים, בדצמבר 1947, היה הרובע היהודי בעיר העתיקה במצור. התגוררו בו קצת יותר מ-2,000 יהודים, ביניהם זקנים רבים ותלמידי ישיבות חרדים, שלא היו מסוגלים ללחימה, או שתפסו את רעיון עצמאות ישראל כחילול הקודש. רבים מהתושבים ביקשו לעזוב עוד לפני פרוץ הקרבות, אך לא יכלו, בגלל המצור. האוכלוסייה הערבית בעיר העתיקה מנתה כ-20 אלף נפש.

מצב התושבים והמגינים היה קשה, ושתי מחלקות חי"ש נשלחו לרובע כתגבורת. בעקבות התערבות הצבא הבריטי, שתפס עמדות בין הצדדים בעיר העתיקה, חודשה התחבורה במשוריינים בין העיר העתיקה והרובע. הבריטים הציעו ליהודים לפנות את הרובע לפני עזיבתם את הארץ, אך נענו בשלילה. מטה ה"הגנה" אסר גם הוא על יציאת יהודים מהרובע ללא אישור.

ב-14 במאי 1948 יצאו הבריטים מירושלים, וברובע היהודי נותרו 150 לוחמים וכ-1,700 תושבים, כולל זקנים, נשים וילדים. בעיר עמד אז בתוקפו הסכם הפסקת האש מה-1 במאי, בפיקוח הוועדה הקונסולרית. מפקד ה"הגנה" בירושלים, דוד שאלתיאל, נצטווה על-ידי בן גוריון "לשחרר את העיר העתיקה" מייד לאחר הפינוי הבריטי. הוא הורה למפקד ה"הגנה" בעיר העתיקה, משה רוסנק, לתפוס את העמדות הבריטיות המתפנות, אך לשמור על תקנות הפוגת האש, משום שהמשך שיירות האספקה של הצלב האדום היה תלוי בכך. שאלתיאל ציין בפני רוסנק, כי אין סיכוי שהרובע יקבל תגבורת או תוספת תחמושת.

לקראת ערב ה-15 במאי הפרו הערבים את הפסקת האש, והחלו להפגיז את הרובע היהודי. כ-1,200 יהודים נטשו את בתיהם והתרכזו בבתי-הכנסת שמתחת לפני הקרקע ובמרתפים של "בתי מחסה". מגיני הרובע מיהרו לשגר למטה ה"הגנה" בירושלים מברקים בהולים: "מצבנו נואש, מתפרצים מכל הצדדים".

במקביל נודע, כי הערבים כבשו מספר עמדות מפתח ברובע - הכנסיה היוונית, רחוב הטחנה וביקור-חולים. הקרבות נמשכו ללא הפוגה, והקריאות של יהודי הרובע לעזרה תכפו. בין מגיני הרובע היו 120 אנשי ה"הגנה", שבאו למקום בתחילת המלחמה, ועוד 65 תושבים. השאר לא נטלו חלק פעיל בלחימה, אם-כי היו ביניהם שסייעו ללוחמים במזון ובתרופות. המוראל ברובע היה ירוד.

ב-16 במאי אחר הצהריים, שלחו מגיני הרובע מברק למטה ה"הגנה": "הערבים פרצו דרך הרובע הארמני, הודיעונו איך להיכנע". בשעה 6 בערב הגיעה התשובה: "להחזיק מעמד עוד שעה וחצי, עם חשכה תתחיל פעולתנו". בערב נודע, כי הערבים אינם מסכימים להפסקת אש, למרות התראות של ועדת האו"ם. מצבם של הנצורים ברובע הלך והחמיר.

בלילה שבין ה-17 ל-18 במאי הציעו אנשי הרובע להוציא את הנשים והילדים בחסות הצלב האדום. הם חששו מהתקפה ערבית עם עלות השחר. הירדנים לא תקפו, אולם בבוקר הודיע מפקד הלגיון, שאם היהודים לא ייכנעו מייד, יפתח אחר-הצהריים בהרעשה כבדה. תנאי הכניעה היו: הירדנים יקחו תחת חסותם נשים, ילדים וזקנים. הגברים יילקחו כשבויי מלחמה ויועברו לעמאן. הירדנים גם איימו, שאם לא ייכנעו אנשי הרובע, עלולים לחזור מעשי הטבח שהיו בכפר עציון.

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-19 במאי פרץ כוח מחטיבת הראל של הפלמ"ח לעיר העתיקה דרך שער ציון, ויצר קשר עם אנשי הרובע היהודי. לרובע הוכנסו ארגזי תחמושת, מזון, ציוד רפואי ואלונקות לפצועים. 80 לוחמים נשארו במקום. כוח החטיבה תפס עמדות בפרוזדור שבין שער ציון והרובע היהודי, אולם עזב את המקום בעקבות הוראה של מיפקדת החטיבה. הוראות המטכ"ל לחטיבה להישאר בשטח הגיעו מאוחר מדי.

הלגיון הערבי שב ותפס את שער ציון, והמצור על העיר העתיקה התחדש. נסיונות פריצה נוספים לעיר העתיקה נעשו כמעט מדי יום. בלילה שבין ה-20 ל-21 במאי 1948 הרעישו הירדנים את העיר העתיקה בתותחים, וגרמו לאבידות ופצועים. כוחות של חטיבות "הראל" ו"עציוני" ניסו לפרץ את חומת העיר וליצור מגע עם אנשי הרובע היהודי, אך נכשלו. ניסיון פריצה נוסף, ב-25 במאי, נכשל אף הוא. למחרת נעשה ניסיון להצניח חבילות לרובע היהודי הנצור, אולם אלו לא הגיעו ליעדן, ונפלו בידי הערבים.

מגיני הרובע נלחמו בעיקשות מבית לבית, מעמדה לעמדה. התחמושת הלכה ואזלה, ורבים מהלוחמים נפגעו. האוכלוסייה האזרחית היתה אחוזת יאוש; רוב התושבים היו מוכנים להיכנע. השדרים שנשלחו למטה ה"הגנה" שיקפו את הפאניקה והיאוש, ונענו לרוב בהבטחות מעורפלות, או שלא נענו כלל.

ב-28 במאי התייצבה משלחת של רבנים בפני מפקד הרובע, משה רוסנק, והודיעה לו כי הם נחרצים בדעתם להניף דגל לבן ולהכריז על כניעה, כדי להציל את תושבי הרובע מטבח. רוסנק הסכים שינהלו משא-ומתן, אך לא על כניעה, אלא על הפוגה לפינוי הפצועים וההרוגים. השיקול היה להרוויח זמן. הוא קיווה, שבזמן זה יפרוץ כוח של הפלמ"ח ושיחרר את הרובע. כוח העמידה של הלוחמים כבר היה קרוב לאפס.

פריצה של הפלמ"ח לעיר העתיקה אכן תוכננה לאותו יום, אולם בוטלה משהגיעו הידיעות על הכניעה. רוסנק ראה שהפריצה מבוששת לבוא, והחליט לערוך הצבעה בין המפקדים ונציגי התושבים, על הצעת הכניעה. ההצעה נתקבלה.

הכניעה בוצעה בפיקוח הצלב האדום. 340 לוחמים, ביניהם פצועים רבים, נלקחו בשבי והועברו לעמאן. האוכלוסייה הבלתי-לוחמת פונתה לעיר היהודית. בידי הערבים נפל כל הנשק שנשאר ברובע: 100 רובים, 5 מקלעי "ברן" ו-2 מרגמות. 22 מתוך 27 בתי-הכנסת ברובע נחרבו. בית-הכנסת המרכזי, "חורבת רבי יהודה החסיד", הוצת ונשרף כליל.

בסך-הכל השתתפו בלחימה על הרובע, עד נפילתו, 213 איש - מהם נהרגו 39 ונפצעו 134.