חיפה
חיפה היתה עיר מרכזית בפעילות ה"הגנה", עוד בשנות ה-20. מתוכה באו רבים ממפקדי ה"הגנה" - דוד שאלתיאל, ברל רפטור, יעקב דורי, יוחנן רטנר, דוד הכהן, מאיר (זרו) זורע, חיים לסקוב, משה כרמל, רפאל ורדי, יוחאי בן-נון, ישראל ליאור. רבים מהם היו אחר כך מראשוני הקצינים הבכירים בצה"ל. העובדה ש-100 אלף, מתוך חצי מיליון היהודים בארץ-ישראל בשנות ה-40 הראשונות - התגוררו בחיפה, השפיעה גם היא על מרכזיות העיר.
עובדות נוספות השפיעו על מרכזיותה של חיפה ב"הגנה": הקמת הנמל המרכזי בארץ ששימש גם את הצבא הבריטי, עליונות מספרית של התושבים היהודים על פני התושבים הערבים, והעובדה שחיפה תוכננה ב-1941 להיות מרכז ההתנגדות לפולש הנאצי מצפון אפריקה.
יותר מכך: חיפה כולה נכבשה על ידי יחידות ה"הגנה" עוד באפריל 1948, כחוד לפני ההכרזה על הקמת המדינה. עובדה זו הפיחה עידוד ותקווה במנהיגי הישוב וביססה את החלטתם להכריז על מדינה, כנגד כל הסיכויים.
מיפקדת ה"הגנה" בחיפה, פעלה שנים רבות באורח מסודר ויעיל מאוד, ובעיקר: חשאי מאוד. חיפה היתה בירת הצפון של ה"הגנה" וראשי הארגון בה, זכו להערכה רבה על תפקודם.
כבר בשנות ה-20 הושג הסכם בין כל חוגי הישוב היהודי בחיפה בדבר מרכזיות ה"הגנה" בחיי העיר. ועד ה"הגנה" אישר פעולות וגייס כספים, כדי לאפשר הוצאתן לפועל.
למזלה של חיפה התרכזו בה כבר בשנות ה-20 אישים שהשפיעו עמוקות על ה"הגנה" בחיפה ובישוב כולו. ד"ר ארתור בירם, מנהלו של ביה"ס הריאלי, היה אף מפקד ה"הגנה" בעיר. רוזה כהן, אימו של יצחק רבין ז"ל, החליפה אותו בתפקיד. הטכניון, הקרין על חיי ה"הגנה" בחיפה. סטודנטים ומורים רבים היו חברים בארגון. במלחמת העצמאות שרתו מאות סטודנטים בחטיבת כרמלי.
בראשית קיץ 1942, נקבעו חיפה והר הכרמל כמקום ריכוז והתנגדות של כל הישוב בארץ-ישראל, במקרה שהגרמנים יצליחו לפרוץ ממצרים ויכבשו את ארץ-ישראל. מטכ"ל ה"הגנה", יחד עם הבריטים, בתקופה של שיתוף פעולה יוצא דופן, החליט לבצר את הכרמל, להביא אליו את יהודי ארץ ישראל ולהילחם שלושה-ארבעה חודשים, עד שהבריטים יחזרו וייכבשו את הארץ, או עד טיפת הדם האחרונה. "כאן תהיה טוברוק נוספת", אמר מפקד חיפה, דוד שאלתיאל, לראשי ה"הגנה", שנאספו באחד מאולמי ההרצאות של הטכניון בהדר הכרמל. "אנו נילחם בגבנו אל הקיר, או בגבנו אל הים. כאן תהיה סבסטופול שלנו, ואם יהיה צורך - גם מצדה".
למרבה המזל, בסופו של דבר נבלם רומל, "שועל המדבר", באל-עלמיין, שבמדבר המערבי, על ידי הפילדמרשל הבריטי מונטגומרי. ארץ ישראל והישוב היהודי ניצלו. שיתוף הפעולה יוצא הדופן עם הבריטים, שהחל בעיקרו בחיפה בשעה שהללו חששו מפלישה גרמנית - קידם את ארגון ה"הגנה" בקפיצת מדרגה. ביוזמה משותפת הוקם הפלמ"ח, שבתחילת דרכו נועד לסייע לבריטים מול צבא וישי הצרפתי בסוריה ובלבנון, ובהמשך - גם בחבלה, מודיעין ומבצעים מיוחדים בארצות הים התיכון ומזרח אירופה. (נמל חיפה היה הנקודה האחרונה של סירת הכ"ג. ממנו יצאה ולא שבה ממשימתה בלבנון). מחסני הנשק הסודיים של ה"הגנה" התמלאו, ומסגרות הכשרה גדולות יחסית קמו והתקיימו באופן גלוי למחצה. עובדות אלו סייעו לקידום הכשרתן של יחידות ה"הגנה" בחיפה ובארץ כולה.
לנמל חיפה היה תפקיד מרכזי בחיי העיר ובחיי ארגון ה"הגנה". חברי ה"הגנה" סייעו לעולים שהגיעו ללא רשיונות לחמוק מעיני הבריטים. אחר כך הפך הנמל זירת הפגנות נגד מדיניות הגירוש של אניות המעפילים. כוחות ה"הגנה" ובהם הגדנ"ע, היוו באירועים אלה את הגרעין הקישח.
יש לציין, כי מלבד היתרון המספרי היה לישוב היהודי בחיפה גם יתרון טופגרפי. חיפה בנויה על צלע הכרמל היורדת לים. התושבים הערביים התגוררו בשכונות העיר התחתית ואילו היהודים - בהדר-הכרמל ובכרמל עצמו. באופן זה היו כל היעדים החשובים בעיר התחתית נתונים לתצפית מתמדת מההר.
חוסר השקט בעיר המעורבת החל הרבה לפני תאריך היעד לפינוי הבריטי. לפי החלטת החלוקה ב-29.11.47 נכללה חיפה בתחומה של המדינה היהודית. בעקבות זאת, ארעו מעשי איבה ביוזמה ערבית. הללו החריפו והלכו. הם התבטאו בצליפות, בהתקפת יריות ובהחדרת מכוניות תופת וכן בנסיונות לשיפור עמדות בעיר התחתית ולחץ על שכונות מבודדות.
יחידות ה"הגנה" העמידו את הכוחות הערביים, שהגיעו לעיר כתגבורת, בלחץ מתמיד. הבעיה היתה: שליטה ערבית על רוב כבישי הגישה לחיפה מהצפון ומהמזרח, ובעיקר על גשר רושמיה במזרח העיר. איום זה היה חמור במיוחד, משום שחלק ניכר מהתחבורה מתל אביב, הגיע לחיפה דרך גשר זה, הבנוי מעל ואדי עמוק. הגשר הפך, איפוא, יעד ראשון להשתלטות.
בבוקר ה-21.4.48 הופתעו שני הצדדים, הערבי והיהודי, על-ידי מקורותיהם, שהודיעו כי הצבא הבריטי מתחיל בפינוי רוב עמדותיו בעיר. מיפקדת ה"הגנה" בעיר הורתה, איפוא, על פעולה מיידית להשתלטות על נקודות מפתח. גדוד 22 של חטיבת "כרמלי" הוטל למערכה העיקרית. מחלקה נשלחה לכבוש את "בית ועד השכונות המזרחיות" - בית ערבי ששלט על גשר רושמיה.
המחלקה נקלעה לקרב כבד. 24 שעות עמדה בלחימה ובהתקפות נגד, עד שחברו אליה כוחות אחרים. המאחזים הערביים במזרח חיפה החלו להתמוטט. המאמץ העיקרי פעל מהדר הכרמל לעיר התחתית, לפי תוכנית "מספריים" שהוכנה מראש. עיקריה: התחברות כוחות ה"הגנה" בהדר הכרמל עם הכוחות שבעיר התחתית.
חבירת המספריים ארעה כבר בבוקר ה-2 באפריל, בפינת הרחובות אלנבי וסטנטון. לאחר שעות ספורות התמוטט כליל המערך הערבי. מפקד העיר הערבית נסע לעכו להזעיק עזרה, אך לא חזר. תושבים ערביים החלו להימלט. נכבדי הציבור הערבי ביקשו, באמצעות המפקד הבריטי בעיר, את תנאי הכניעה ממפקד ה"הגנה".
תנאי הכניעה כללו שבעה סעיפים, ביניהם: השלטון בעיר יימסר לידי ה"הגנה" וכולם יצייתו לה. אלא שמנהיגי הציבור הערבי בארץ-ישראל אסרו על ערביי חיפה להיכנע ולהישאר בעיר. הם הבטיחו להם שיוכלו לחזור תוך זמן קצר, עם הפלישה הצפויה של צבאות ערב. ראש העיר היהודי של חיפה, שבתאי לוי, יחד עם ראשי הציבור היהודי, הפציר בערבים וביקש שלא יעזבו, אבל הערבים הודיעו על עזיבה בלילה.
הפינוי הערבי בסיוע בריטי, נעשה ברובו דרך הים. הפליטים פונו לעכו וללבנון. הכל תוך יום אחד. בעיר נותרו 3,000 ערבים בלבד. רובם בוואדי ניסנאס. בערב פסח תש"ח הושלם כיבוש העיר.
