חניתה

קיבוץ חניתה בגליל העליון המערבי, הוקם בשנת 1938 במסגרת מבצע ההתיישבות הבטחונית. הקיבוץ עלה לקרקע כיישוב חומה ומגדל בעומק השטח הערבי ליד גבול לבנון. בסוף שנות ה-30 שימש כבסיס הדרכה של ה"הגנה". בשנות ה-40 היה בסיסה של החוליה היבשתית ב"הגנה". במלחמת העצמאות עמד הקיבוץ במצור, עד ששוחרר במבצע "בן עמי".

חניתה היתה היישוב ה-15 שהוקם בשיטת "חומה ומגדל" - צורת התיישבות ייחודית, שפותחה ב"הגנה" לאחר פרוץ מאורעות 1936, כמענה להתנכלויות הערביות, וכקביעת עובדה התיישבותית כלפי הבריטים. הרעיון המרכזי היה: הקמה מהירה ביותר (כמה שעות) של ישוב מבוצר שיאפשר למספר קטן של מגינים להחזיק מעמד עד שתגיע תגבורת. שטחה של חצר היישוב היה 35*35 מטר, והיא הוקפה חומה בגובה 1.80 מטר, עשויה לוחות עץ כפולים שביניהם - חצץ (להגנה מכדורי רובים). מסביב לחומה, במרחק 25 מטר ממנה, הותקנה גדר תיל. במרכז החצר נבנה מגדל בגובה 12-10 מטר לתצפית, לתאורה ולאיתות. בשתי פינות מנוגדות של החצר הותקנו עמדות קדמיות מחופות, שנועדו כל אחת להגן על שתי צלעות אחרות. בחצר הוצבו מבנים טרומיים - חדר-אוכל, כמה צריפי מגורים וגנרטור.

היישוב הראשון, שנבנה בשיטה זו היה תל-עמל (לימים ניר-דוד), בעמק בית-שאן (10 בדצמבר 1936). אחריו עלתה עוד שורה של ישובים. ה"הגנה" השתתפה בתיכנון מבצעי העלייה ובפיקוד עליהם. בקיץ 1937 אומצה שיטת חומה ומגדל על-ידי המוסדות והפכה לאסטרטגיה יישובית.

רעיון הקמתה של חניתה עלה לאחר שהוגשה תוכנית החלוקה של ועדת פיל (ועדה מלכותית בריטית, שהמליצה על חלוקת א"י והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית) ב-1937. כוונת המוסדות היתה לממש באופן מעשי את המלצת הוועדה באשר להכללת הגליל בשטח המדינה היהודית. הגליל העליון המערבי היה אז ריק מיישוב יהודי ובמהלך אותה שנה אכן נעשו נסיונות לרכוש קרקעות באיזור. בסופו של דבר הצליחה הקרן הקיימת לישראל לקנות את אדמות חניתה מערבי שהחזיק בהן.

מועד העלייה לקרקע נקבע ל-21 במארס 1938. ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרת, יידע את ממשלת לבנון על כוונת ההתיישבות, בתקווה לשיתוף פעולה ביטחוני משני עברי הגבול. הוא נענה במכתב אוהד בו נאמר, כי תושבי דרום לבנון מקבלים בברכה את המתיישבים החדשים. בגלל התנאים הקשים והמיוחדים בעלייה זו - מרחק רב מכל ישוב יהודי אחר ושטח הררי על הגבול - נקראה ה"הגנה" לארגן את העליה על הקרקע ולהיערך לשמירה על המקום לתקופה ממושכת.

למבצע רוכזו כוחות ואמצעים חסרי תקדים. בין השאר: גויסו טובי המפקדים - יצחק שדה, משה דיין, יגאל אלון ויעקב דורי. מפקדי הפו"ש, אליהו בן-חור ויצחק שדה, בחרו אישית את 90 חברי "קבוצת הכיבוש", שביצעו סיורי יום ולילה והניחו מארבים לאנשי הכנופיות ששלטו באיזור. פעולות הקבוצה איפשרו את המשך ההתארגנות והוכיחו לערביי הסביבה, כי יקשה עליהם לפעול נגד היישוב העומד לקום.

בבוקר ה-21 במארס 1938 הגיעו מאות משתתפי המבצע, ובהם המתיישבים והמלווים, אל חניתה. עשרות משאיות הביאו אותם עד למרגלות הגבעה, משם הועלה הציוד על גבי חמורים וגמלים. יחידות פו"ש איבטחו את הדרך ממשלטים שנתפסו מבעוד מועד, ושני מטוסים קלים של חברת "אוירון" חגו מעל האיזור. בגלל קשיי עבירות, חנו המתיישבים ברכס נמוך מהרכס המקורי שעליו הוחלט, והאתר הארעי קיבל את השם חניתה-תחתית.

המחנה הוקם בתבנית של חומה ומגדל. מלבד הרובים החוקיים של הנוטרים, הובא לחניתה נשק של ה"הגנה": רימונים, שני מקלעים קלים ומקלע כבד, שהוצא מהסליק בקיבוץ יגור. הנשק הגיע מפורק ומוסתר בצינורות מים ובכדי חלב.

בחצות, לפני שהסתיימה הקמת החומה, תקפו עשרות ערבים את המחנה. שניים מהמגינים נהרגו. כעבור שבוע, ב-28 במארס 1938, ביקר בחניתה חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. ויצמן ייחס חשיבות רבה להתיישבות במקום ובא להזדהות עם המתיישבים; הוא תבע לקנות אדמות נוספות באיזור. ראשי היישוב ניסו להצניע את הביקור, כדי שלא להעמיד את הערבים על החשיבות הרבה שמייחסת ההנהלה היהודית לרכישת אדמות באיזור.

בחודשים הראשונים לקיומה של חניתה נהרגו בהיתקלויות עם כנופיות ערביות עשרה יהודים. רק פעולה נמרצת של הפו"ש והנוטרים הביאה להפסקת התקריות.

באפריל 1938 הסתיימה סלילת הדרך לחניתה עלית, ובנובמבר עלתה לשם קבוצה להקים יישוב קבע. המחנה התחתון הפך בסיס הדרכה קבוע לקורסי הפו"ש. הקורסים ארכו בין ארבעה לשישה שבועות, ובמהלכם מילאו החניכים גם תפקידים מעשיים באבטחת שיירות, במניעת מארבים ועוד. באותה תקופה גם ישבה בחניתה אחת מפלגות הלילה המיוחדות של וינגייט, שפעלה נגד הכנופיות הערביות באיזור.

עד מאי 1939 הוקמו ברחבי הארץ עשרות ישובים לפי דגם חומה ומגדל, כמעט ללא הפרעות מצד הערבים או השלטון הבריטי. באביב 1939 החלו הבריטים להסתייג ממפעלי ההתיישבות והכבידו על מתן אישורים לעלייתם. מוסדות היישוב החליטו להמשיך ולהעלות ישובים ללא הודעה מראש. העליה לקרקע, שעד אז התבצעה בשעות הבוקר המוקדמות, הועתקה לשעות הלילה, כדי לקבוע עובדות בשטח.

בסך הכל הוקמו בשנים 1939-1936 43 ישובים בשיטת חומה ומגדל. הישובים השתרעו מדן ודפנה בצפון, ועד נגבה בדרום. הישובים החדשים הוקמו באיזורים מרוחקים ואסטרטגיים, כמו הגליל המערבי, הגליל התחתון, הגליל העליון ועמק בית שאן. זו היתה תשובת היישוב למאורעות ולתוכנית החלוקה הבריטית. תחום ההתיישבות היהודית הורחב ובוסס.

ב-1941 יצאו מחניתה אנשי ה"הגנה", שנשלחו לסייע ליחידות הבריטיות שפלשו ללבנון. כאן היה גם בסיס החוליה היבשתית, שפעלה מסוף 1943 ועד קיץ 1945 להעלאת יהודים מסוריה ומלבנון. אנשי החוליה נהגו להסתנן מחניתה אל מעבר לגבול ולהעביר את המעפילים ברגל לשטח ארץ-ישראל.

במלחמת העצמאות עמדה חניתה במצור, יחד עם היישובים הסמוכים. ב-14 במאי, במסגרת מבצע בן עמי, נפרצה הדרך לקיבוץ על ידי כוחות חטיבת כרמלי.