כפר גלעדי

כפר גלעדי הוא קיבוץ גדול באצבע הגליל, מצפון לקריית שמונה; אחד הקיבוצים הראשונים בארץ. שנים רבות היה מרכז לפעילותם של ארגוני "השומר" ו"הקיבוץ". שימש מוקד לרכישות נשק ולהחבאתו בסליקים. בשנות ה-30 וה-40 נערכו בו קורסים של ה"הגנה", והובאו אליו מעפילים שהגיעו בדרך היבשה מלבנון ומסוריה.

כפר גלעדי נוסד ב-1916 על-ידי אנשי ארגון "השומר". אלה לא הסתפקו במלאכת השמירה. הם ביקשו ליישב את הארץ באיזור מרוחק. במקור נקרא הקיבוץ כפר בר-גיורא, על-שם הארגון החשאי שנוסד ב-1907 ביפו, וממנו התפתח "השומר". בראש החבורה המייסדת עמד ישראל גלעדי, ולאחר שנפטר ב-1919 הוסב שמו של המקום לכפר גלעדי.

שנותיו הראשונות של הקיבוץ היו קשות. הריחוק, הבידוד, התנאים הפיסיים ובעיקר איבת השכנים הערבים הכבידו על החיים ועיכבו את התפתחות המשק. ב-1918 הוקמה סמוך לכפר גלעדי חוות תל-חי. בתחילת מארס 1920, למחרת הקרב בתל-חי שבו נהרגו שישה מהמגינים, נעזב כפר גלעדי למשך כשבעה חודשים.

באוקטובר 1920 חזרו המתיישבים, רובם ותיקי "השומר", תחילה במסגרת ה"הגנה", שנוסדה באותה שנה, ואחר-כך, מ-1921, בקבוצה המחתרתית "הקיבוץ" שפעלה במסגרת ה"הגנה". חברי "הקיבוץ" חלקו על התפיסה העממית של ארגון ה"הגנה" וסברו, שיש צורך בקבוצה מצומצמת ונבחרת, שתקיים פעילות הגנתית בתקופות רגיעה, תשיג נשק ותכין את היישוב להגנה. "הקיבוץ" נועד לעסוק ברכישת נשק, אחסונו, ייצור תחמושת והכשרת מפקדים. חבריו היו פזורים בפלוגות גדוד העבודה. בראשו עמדו ישראל ומניה שוחט, ואליהם הצטרפו גם כמה מצעירי העלייה השלישית.

"הקיבוץ" לא האמין ביכולתם של אנשי ה"הגנה" להשיג נשק, לשמור אותו ולחלקו כיאות. לכן רכש הארגון נשק ואיחסן אותו בסליק שנחפר בכפר גלעדי. לצורך מימון רכישות הנשק ניסה "הקיבוץ" לאתר ולשלות, ללא הצלחה, מטמון זהב שעל-פי השמועה הוטבע ב-1918 בידי הטורקים בנהר הירדן. לאחר-מכן עלו חברי הארגון על עקבותיהם של מבריחי זהב מביירות לארץ-ישראל והחליטו להחרים את זהבם, במבצע שכונה "האקס הגדול" (מלשון אקספרופריאציה", החרמה). בנובמבר 1923 הם עצרו את המבריחים בגליל ולקחו מהם כ-15 אלף לירות זהב, ששימשו לאחר מכן לרכישת נשק, בעיקר בסוריה.

חברי "הקיבוץ" נקטו גם כמה פעולות התקפיות עצמאיות, שהבולטת ביניהן היתה חיסולו של מפקד משטרת יפו, תופיק ביי, ב-1923 ביפו. הארגון גם ערך בכפר גלעדי קורסים למדריכים ולמפקדים חברי גדוד העבודה. הקורסים נמשכו שלושה חודשים, והשתתפו בהם יותר מ-50 איש.

בעקבות מחלוקת בין אנשי כפר גלעדי ואנשי תל-חי על האיחוד ביניהם (שיצא לבסוף לפועל ב-1926) נודע דבר קיומו של "הקיבוץ". הפילוג בגדוד העבודה הגביר את ההתנגדות לקבוצה המתבדלת וחיזק את הפיקוח הציבורי של ההסתדרות על ה"הגנה". בסופו של דבר הועמד מחסן הנשק של "הקיבוץ" לפיקוחה של ה"הגנה".

ב-1929, בעת מאורעות תרפ"ט, נחלצו אנשי "השומר" לעזרת היהודים בחיפה והעבירו לעיר נשק, לוחמים ומפקדים. הנשק נמסר למעשה לרשות ה"הגנה", ומאותו שלב נטמע "הקיבוץ" בהגנה וחדל למעשה להתקיים.

כפר גלעדי היה, כאמור, מוקד של רכישות נשק בקנה-מידה ארצי. המקורות העיקריים של הנשק היו: קנייה מערבים סורים ולבנונים וגם ארץ-ישראלים; יבוא מאירופה (בתחילה דרך נמל חיפה ואחר-כך - בהברחה מנמלי לבנון) גניבה ממחסני הצבא הבריטי ואיסוף בשדות הקרב בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה. הקיבוץ נקבע כמקום הריכוז של הנשק בגלל קרבתו לגבול לבנון, ומפני שהיה בו ריכוז של אנשים המתמצאים בנושא. הנשק היה מטופל וממוין, ואחר-כך מועבר דרומה בטנדרים שהותקנו בהם סליקים מתוחכמים.

אחד המשלוחים הגדולים שהגיעו לקיבוץ היה משלוח של 25 מקלעים בינוניים מדגם "שוורצלוזה". המקלעים נרכשו באירופה, נשלחו לביירות, ומשם נגררו על-ידי עגלונים ערבים עד כפר גלעדי (1922). הם פוזרו במקומות שונים בארץ ובראשית מלחמת העצמאות נחשבו כ'נשק הכבד' של ה"הגנה".

בשנות ה-30 היו פזורים ברחבי כפר גלעדי יותר מתריסר סליקים - ברפתות ובלולים, בפרדס, במכבסה וגם בחדרים פרטיים. ב-1939 הוחל בחפירת סליק מרכזי מתחת למחסן הגדול של הקיבוץ. החפירה בוצעה בידיים, בלילות, על-ידי קבוצה קטנה של חברים, וננקטו אמצעים חמורים לשמור את העניין בסוד אף מפני החברים האחרים. עם תום החפירה נבנו רצפה, קירות וגג.

דלת הכניסה לסליק עוצבה כמצבה בבית קברות ונעה על מסילות. למרות משקלה הרב (כטונה), היתה תנועתה קלה ואדם אחד הפעיל אותה ללא קושי. הדלת תוכננה במיוחד על-ידי מהנדס בתע"ש, אך בשל מעטה הסודיות לא ניתן אפילו לו לבקר במקום. למחסן הוכנסה, במתכוון, כמות גדולה של ברזל בניין, כדי לשבש את פעילותם של מגלי מתכות בעת חיפושי נשק.

בתקופת מלחמת העצמאות שימש הסליק בכפר גלעדי את כוחות ה"הגנה", שפעלו בגליל העליון. ממנו נלקח, למשל, הנשק להתקפת הפלמ"ח על משטרת נבי-יושע.

בתחילת יוני 1941, יצאה מכפר גלעדי יחידת הפלמ"ח, שסייעה לצבא הבריטי במאבקו בצרפתים בסוריה ובלבנון. זו היתה פלוגה א', אחת משתי הפלוגות הראשונות של הפלמ"ח, שהיה בשלבי הקמה ראשונים. הפלוגה פעלה בגזרה המזרחית של הגליל (במקביל לפלוגה ב', שפעלה בגליל המערבי).

בדצמבר 1943 החלה לפעול בגליל "החוליה היבשתית" של הפלמ"ח, שהעלתה יהודים מסוריה ומלבנון. אנשי החוליה פעלו מאיילת השחר ומחניתה, והסתייעו בכפר גלעדי בנתיב המילוט של המעפילים. אלה הובאו, בדרך-כלל, למקום מפגש קבוע מעבר לגבול, ומשם נאספו בידי אנשי החוליה ועברו את הגבול.

בליל 6/5 באוקטובר 1945, הגיעה לכפר גלעדי קבוצה ובה 71 מעפילים מעיראק ושני מלווים מיחידת המסתערבים של הפלמ"ח. הקבוצה יצאה באוטובוסים מביירות לנקודת מפגש עם אנשי 'החוליה' באיזור מרג' עיון בלבנון, אולם לא פגשה את החוליה והמשיכה לעבר כפר גלעדי. הם נתגלו על-ידי נוטר ערבי, שהודיע לשלטונות. מאות שוטרים וחיילים מ'חיל הספר של עבר הירדן', שהועסק בתפקידי שיטור בידי ממשלת המנדט, הטילו מצור על הקיבוץ ותבעו את הסגרת המעפילים. חברי הקיבוץ סירבו, והבריטים החלו בחיפוש אחר נשק. תושבים מיישובים שכנים הוזעקו למקום לסייע, ושניים מהם נהרגו מאש הבריטים. הבריטים עזבו את המקום מבלי שתפסו את המעפילים.

כפר גלעדי היה גם מוקד לפעילות ואימונים של ה"הגנה" בכל תקופת המנדט. החשוב שבקורסים היה קורס קצינים, שנאבק עד היום על התואר "קורס הקצינים הראשון". הקורס התקיים ב-1921 בפיקודו של יצחק לנדוברג-שדה. השתתפו בו 30 חניכים. בכפר גלעדי תירגלו החניכים תרגילי קרב, שכללו גם התקפה על הקיבוץ. המדריכים היו ברובם אנשי הגדוד העברי, ותיקי מלחמת העולם הראשונה. הם הקפידו על גינונים צבאיים ותרגילי סדר, ועוררו לגלוג אצל חברי "השומר" הוותיקים בקיבוץ. אלה העניקו לחניכים את הכינוי "קומדיאנצ'יקים" (להטוטנים, ליצנים), ומכאן דבק השם "קורס הקומדיאנצ'יקים".

כפר גלעדי היה יישוב-אם, שסייע להקמתם של ישובים אחרים באצבע הגליל ובעמק החולה: חולתה, שקמה באורח מחתרתי למחצה (1936) בעידודו הבולט של כפר גלעדי, לגרעין שקיבל את הכשרתו במקום; עמיר, דן ודפנה (1939) ובית הלל (1940), שמייסדיהם ישבו חודשים בכפר גלעדי והכינו את עלייתם לקרקע; מנרה (1943) ומשגב עם (1945), שהיו תלויים בכפר גלעדי בעיקר באספקת מים, תחבורה וביטחון; ומעיין ברוך (1947), שנוסד ע"י איחוד של כמה גרעינים שישבו בכפר גלעדי וקיבלו בו את הכשרתם. הקיבוץ גם החזיק קו של תחבורה ציבורית מצפת למטולה, למרות ההפסדים, כדי שהזיכיון לא יפול בידי הערבים.