מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

לביא (צומת גולני)

לא הרחק מצומת גולני ההומה, ליד הקיבוץ הדתי לביא - שכן עד 1949 הכפר הערבי לוביה, קן פורעים ידוע, ששימש נקודת אחיזה מרכזית של האויב - מקומיים ותגבורות מלבנון - בגליל המרכזי התחתון.

לוביה, כפר גדול יחסית, שהגברים בו היו מאומנים היטב בנשק, שימש "טריז" מכיוון צפון-מזרח לתוך המשולש שבשליטה יהודית: עפולה, טבריה, כנרת.

במלחמת העצמאות, שימש הכפר כמקום התארגנות ו"קרש קפיצה" לכוחות צבא ההצלה של קאוקג'י, שחנו בגליל המרכזי וניסו מייד עם הכרזת העצמאות - לנתק את הגליל העליון ואת אצבע הגליל ואפילו את עמק הירדן, בעזרת הכוחות העיראקיים שפלשו ממזרח.

מיקומה הגיאוגרפי של לוביה, מאות מטרים בלבד מצומת הכבישים, איפשרה לכפר שליטה מלאה על התנועה בעורק תחבורה מרכזי לטבריה ולגליל העליון. שליטה זו התחזקה עוד יותר בגלל משלט חירבת-מסכנה, ששכן ממש על הצטלבות הדרכים מכפר תבור לטבריה.

ההחלטה לכבוש את הכפר לוביה נתגבשה כבר בימים הראשונים של חודש מאי 1948, אבל בהעדר כוחות מספיקים נדחתה הפעולה. בוצעו רק מספר תקיפות הטרדה. הללו נועדו לרתק ללוביה כוחות מקומיים, ולמנוע מהם יציאה לעזרת סג'רה הערבית, שהותקפה ונתפשה באותם ימים ממש.

בראשית יוני, אמורה היתה להתבצע פעולת הכיבוש של לוביה, אך זו נדחתה שוב בגלל העדר כוחות מספיקים. אך שבוע לאחר מכן, ב-9 לחודש, ערב ההפוגה הראשונה, נוצר כורח מבצעי-מדיני לבצע את הפעולה בכל תנאי, כדי לקבוע עובדות בשטח, דהיינו: להשאיר את הכביש לטבריה - פתוח, ובשליטת כוחותינו.

על-פי תיק הכפרים, שהוכן על-ידי הש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה") נמצאו בלוביה מספר מאות גברים נושאי נשק. כוחות קאוקג'י חנו אז במרחק מה צפונה, אך מתכנני הפעולה לקחו בחשבון תגבורת לוחמים מן הכפרים הסמוכים - נמרין, חיטין, עילבון, מראר, טורען, כפר כנא, ואף מנצרת. גוש זה של כפרים נחשב לגוש המלוכד ביותר מבין גושי הכפרים הערביים בארץ, ושרדה בו מסורתם של שרידי נאמניה של "הכנופיה החוסיינית", (תומכי המופתי הירושלמי חג' אמין אל חוסייני) הידועה עוד מימי המאורעות (1939-1936).

מערך ההגנה של הכפר, היה מבוסס על שורה של משלטים קדומניים, שהוקמו מספר מאות מטרים מדרום לגוש הבניינים המרכזי של הכפר. משלט חירבת-מיסכנה, חלש, כאמור, על הצטלבות הכבישים והוחזק על-ידי כח בגודל מחלקה. המקלע הבינוני שעמד לרשות המוצב, יכול היה לחסום באישו את הכביש לסג'רה. בצפון, התבססה הגנת הכפר על עורף הכפרים הבטוח.

משימת הכיבוש הוטלה על גדוד "דרור" של חטיבת "גולני". למעשה, יכול היה המג"ד להקצות לפעולה רק פלוגה אחת מוגברת, ובה רק מחלקה אחת מאומנת. לפי בקשתו, הוסיפה החטיבה לסד"כ עוד שתי מחלקות חי"ש מקומי, מבני הסביבה, וכן נשק מסייע וארבעה משוריינים.

הכח יצא מטבריה בארבע לפנות בוקר. התוכנית היתה להשתלט על המשלטים הקדומניים ולפרוץ לכפר עצמו. השדרה המשוריינת, שפעלה ממזרח, נועדה להטיל מורא על הכפר. כנגד התגבורות הצפויות מהכפרים תוכננה אש תותחים מסג'רה ואילו הכביש ממערב - מוקש. הפריצה אמורה היתה להערך לפנות בוקר וההתבססות בכפר - תוכננה לאור יום.

המורל בקרב כוח המשימה היה גבוה. הלוחמים היו אחרי ניצחונות רבים ובכל מקום הצליחו לתפוש את כפרי האויב כמעט ללא התנגדות. אלא שהסיפור בלוביה עמד להיות שונה.

ההתקפה על לוביה נכשלה והכח נסוג עם נפגעים. בניגוד להנחות המוקדמות ובניגוד למקווה, לא נמלט האויב מן הכפר, כמו בני כפרים אחרים. להיפך: עם ראשית ההתקפה יצאו הלוחמים המקומיים מייד לשטח ותיגברו את הכוחות במשלטים. הם התפזרו גם בין בתי הכפר הדרומיים והתחילו לצלוף בדיוק רב על הכח התוקף. שלושה מבין חמשת מפקדי המחלקות בכח גולני נפגעו, לכן לא ניתן היה לארגן מחדש את ההסתערות שנהדפה. חוסר התיאום עם השדרה המשוריינת, חוסר האימון של הכוחות ואי הכרתם זה את זה, היו בעוכריה.

לאחר שנסוגו לבית-ספר כדורי ומשם, על מכוניות, לבסיסם בעמק הירדן, דנו המפקדים בכישלון ובחנו את הגורמים לו. היה זה אחד המקרים המעטים במלחמת העצמאות, בהם כח ישראלי נכשל בהתקפה, למרות שהיה לו יתרון מספרי: 400 לוחמים מסתערים מול 350 מקומיים בעמדות הגנה. גם יתרון הנשק של הכח התוקף לא סייע בידו. לערבים היו רק רובים, לישראלים היו גם 15-10 מקלעים קלים, 2 מקב"ים, מספר מרגמות ושני תותחי 65 מ"מ. היתה זו גם פעולה יזומה של כח ישראלי והיה לו יתרון התרוממות הרוח של התוקף לעומת המותקף.

המפקדים הגיעו למסקנה כי הזלזול באויב היה אחד הגורמים לכישלון. הזילזול התבטא באופן גיבוש תוכנית ההתקפה, בהעדר מודיעין מוקדם, באי תכנון קפדני, ובשיגור כוחות רבים בלתי מאומנים. ההתקפה היתה חזיתית ופשוטה, ראש מול ראש, ללא תחכום וללא חשיבה מקורית.

הסתבר, שבני לוביה היו מאז ומתמיד לוחמים עזי רוח, שהתגאו בשמו של כפרם. כשלונם של שאר הכפרים הערביים לא רק שלא דיכא את רוחם, אלא להיפך: עורר בהם הרגשת עליונות. כוחם הגדול היה ביכולת הקליעה והצליפה. באמצעות מיומנות זו הצליחו לבלום את התקפת צה"ל, עוד לפני בואם של מאות מבני הכפרים השכנים. העובדה שהכוחות הגיעו למגע באור יום, הגבירה את יעילות הצליפות ותרמה להצלחת המגינים.

כאמור, נסוג הכח התוקף לאחר 24 שעות שהייה בשטח, וספיגת נפגעים. מצב הרוח היה קשה. זכר הכישלון נחרט עמוק בלב אנשי היחידות הכושלות. ובכל זאת השיגה הפעולה הישג חשוב: ההתקפה הצליחה לערער את שיווי המשקל האופרטיבי של האויב, בכל הגליל העליון. היא שיבשה את תוכניותיו. קאוקג'י תיכנן לנתק את הגליל העליון על-ידי כיבוש ראש-פינה והתחברות עם כוחות סוריים ממזרח. אן כשנודע לו על תקיפת לוביה, ביטל את תוכניתו ויצא עם מרבית כוחו לעזרת הכפר. כוחותיו תקפו, גלים גלים, גם את המושבה סג'רה. הקרב על סג'רה היה קשה והוכרע לטובת המגינים רק עם הגעת התותחים, שהופעלו לראשונה בגזרה זו.

רק לחץ של כוחות צה"ל בגזרת נצרת, הקל את הלחץ מעל סג'רה. רפיון זה נוצל להתקפה לילית חוזרת על לוביה. ב-18 בחודש יוני 48' נמצאו המשלטים הידועים של לוביה ריקים. בכפר כותר כח קטן, שנכנע לאחר קרב קצר. שעה לאחר מכן כבר היה כביש לוביה-נצרת מטוהר. יחידות ישראליות נכנסו גם לכפרים הדרומיים שסייעו ללוביה, נימרין וטורען. כל כפרי עמק נטופה הודיעו על כניעה ב-19 בחודש.