מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

לטרון

לטרון שוכנת בצומת הדרכים שבין השפלה, עמק איילון והרי יהודה. בשנים שלפני הקמת המדינה שימשה כמחנה משטרה בריטי וכמחנה מעצר, שבו הוחזקו עצורים יהודים. במלחמת העצמאות התחוללו במקום קרבות קשים על פריצת הדרך לירושלים, ובסופם נותרה לטרון בידי הירדנים. היא שוחררה רק במלחמת ששת הימים.

השם לטרון נגזר, כנראה, משיבוש שמו של המבצר הצלבני שעמד במקום, לה-טורון דה שבלייה ("מבצר האבירים"). מיקומה האסטרטגי של לטרון, בצומת שבה מתפצל הכביש לירושלים לשתי דרכים - דרך מעלה בית חורון ודרך שער הגיא - הפך אותה מאז ומתמיד לנקודת מפתח לכיבוש ירושלים. במלחמת העולם הראשונה נכבשה בידי הבריטים, והם שהקימו במקום בעת מאורעות 1939-1936 את בניין המשטרה. הבניין מכונה מבצר "טיגרט", על שמו של המהנדס האנגלי שתיכנן את כל מבני המשטרות שקמו אז בארץ. מבצר לטרון נועד לחלוש על עמק איילון ועל הכבישים לירושלים.

ב-1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוקם במקום מחנה מעצר, שחולק לארבעה מחנות משנה: אחד לשבויים גרמנים ואיטלקים; אחד - לחשודים בקשרים עם האויב; אחד - לערבים; ואחד - לעצורים מינהליים יהודים, חברי המחתרות. המחנות הוקפו בגדרות תיל כפולות, וסביבם התנשאו צריחי שמירה עם זרקורים. העצורים הוחזקו בצריפי עץ.

בדרך-כלל היו עצורים בלטרון 300-250 יהודים, אולם ב-1944, לאחר המעצרים ההמוניים של חברי האצ"ל ברחבי הארץ, הגיע מספר העצורים היהודים ל-500.

לאחר השבת השחורה (29 ביוני 1946), הובאו לכאן ראשי היישוב היהודי ופעילים של ה"הגנה", שנעצרו בידי הבריטים. כעבור ימים אחדים הועברו רובם למחנה מעצר גדול ברפיח. בלטרון נותר רק מחנה מיוחד לאח"מים, שבו נכלאו חברי הנהלת הסוכנות וחברי הוועד הלאומי. נותרו בו גם 60 הנשים שנעצרו בשבת השחורה.

כשפינו הבריטים את הארץ, ב-14 במאי 1948, מסרו את משטרת לטרון לערבים. הכפריים המקומיים, בסיוע כוחות חצי-סדירים, צלפו מהבניין אל כלי הרכב היהודים שעלו בדרך לירושלים. כוחות צבא ההצלה הערבי פינו את גזרת לטרון-שער הגיא, וכוחות הלגיון, שבאו להחליפם, נערכו מצפון לכביש בית חורון. במבצע נחשון מוקשו הדרכים המובילות למשטרת לטרון וכח נחשון תקף את הכפר בית ג'יז.

ב-15 וב-16 במאי התפרסו באיזור כוחות של חטיבות גבעתי והראל, כדי לאבטח מעבר שיירה לירושלים (מבצע מכבי ג'). בשל ליקויים מנהלתיים הצליחה לעבור רק משאית אחת נושאת תחמושת. גם בלילות הבאים תפסו כוחות ישראלים משלטים, אך שוב הצליחה לעבור רק שיירה אחת - בלילה שבין ה-17 ל-18 במאי. שיירה זו כללה 18 משאיות, והיא היתה האחרונה שעלתה לירושלים עד לפריצתה של דרך בורמה.

בינתיים נכנסו כוחות הלגיון הירדני ללטרון והקימו באיזור מתחם גדודי, שכלל את בניין המשטרה, את הכפר לטרון, ששכן על גבעה סמוכה, ואת "רכס התותחים" שממזרח. כך למעשה נחסמה הדרך לירושלים, והחל המצור על העיר.

ב-20 במאי הורה ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, לחטיבה 7 לכבוש את לטרון, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים. זו היתה חטיבה חדשה, שהוקמה כחטיבת עתודה ארצית וכללה את גדוד השריון א', שהיה מצויד במשוריינים של תע"ש ובזחל"מים; וכן שני גדודי חי"ר, שלוקטו מיחידות שונות וממגויסי חו"ל. לחטיבה לא היו טנקים, אך זו היתה תחילתו של חיל השריון של צה"ל. לטרון היתה טבילת האש הראשונה שלו.

החטיבה בפיקודו של שלמה שמיר, לימים אלוף בצה"ל, רוכזה באזור חולדה-נען. משימתה הראשונה היתה כיבוש עמדות האויב בלטרון, השתלטות על כביש לטרון-שער הגיא, ומשם התקפה משולבת עם חטיבת הראל, לעבר רמאללה. בגלל קשיי התארגנות והצטיידות, ביקש הרמטכ"ל, רב-אלוף יעקב דורי, לדחות את המבצע ככל האפשר. אולם ראש הממשלה, שהיה נתון תחת לחץ הנצורים בירושלים, הסכים לדחות את ההתקפה ב-24 שעות בלבד. כדי לסייע, צורף לחטיבה גם גדוד של חטיבת אלכסנדרוני.

בינתיים תיגבר הלגיון את כוחו במידה ניכרת. הוא החזיק במתחם 2,300 חיילים ומאות מתנדבים וכפריים חמושים. כן נעזר הכח בסיוע ארטילריה ושריון. בגלל היתרון האסטרטגי של הירדנים ועדיפותם המוחלטת בלוחמים ובנשק, היה סיכוי רק להתקפת לילה. ההתקפה - שזכתה לכינוי "מבצע בן-נון" - אכן תוכננה לשעות החשיכה, בלילה שבין ה-24 ל-25 במאי. אולם בגלל תקלות שונות התעכב גדוד 32, שהיה אמור לכבוש את לטרון, והגיע לעמדות ההיערכות רק עם שחר ה-25 במאי. שתי פלוגות של הגדוד ושתי פלוגות של גדוד 72 התגלו ונתקלו באש חזקה. הן נאלצו לסגת, כשחלק מהכוח נלכד בוואדי הסמוך. קרב ההיתקלות והנסיגה הקשה, בתנאים של חום וצמא, נמשך כעשר שעות והתמקד בניסיון לחלץ את החיילים שנלכדו בשטח. האבידות היו כבדות: 74 הרוגים, פצועים רבים ושישה שבויים שנפלו בידי הירדנים.

למרות הכישלון, הוחלט לצאת להתקפה שנייה על מתחם לטרון (מבצע "בן-נון ב'") בלילה שבין ה-30 ל-31 במאי. התוכנית דמתה בקווים הכלליים לתוכנית הראשונה, אלא שהפעם נועד לפעול בגזרה המערבית צוות קרב של גדוד 73, שכלל משוריינים וזחל"מים. הוטל עליו לכבוש את מצודת המשטרה ואת הכפר לטרון ולרתק את חורשות המנזר. בגזרה המזרחית פעלו שתי פלוגות מגדוד 52 של גבעתי ופלוגה אחת מגדוד 72. הוטל עליהן לבצע שלוש התקפות בזו אחר זו בלילה אחד, וכך לכבוש את כל הגזרה המזרחית של מתחם לטרון.

ההתקפה על משלט נבי-איוב נהדפה, וההתקפה על רכס התותחים הופסקה עוד לפני שלב ההסתערות. כל הכוח נסוג לעבר שער הגיא. הכוח, שפעל בגזרה המערבית, הצליח לפרוץ אל חצר משטרת לטרון. חיילי הלגיון לחמו בעקשנות והצליחו לפגוע בכמה זחל"מים. כוח העתודה הופעל, אבל עלה על מצבור מוקשים ויצא מכלל פעולה. כשהתברר כי לא ניתן יהיה לפרוץ לתוך הבניין, נסוגו שרידי הכוח התוקף. בקרב הזה נהרגו 49 לוחמים, ונפצעו עשרות.

גם קרבות נוספים לשחרור לטרון לא עלו יפה. שלוש פעמים תקפו כוחות פלמ"ח מחטיבות יפתח והראל את מתחם לטרון - ונכשלו. כך היה במבצע יורם (9/8 ביוני) במבצע דני (16/15 ביולי) ובמבצע מיקי (18 ביולי 1948).

בסך-הכל ניסו כוחות ה"הגנה" וצה"ל לכבוש את המקום חמש פעמים - אך לא יכלו לכוחות הלגיון הירדני, שהחזיק במקום.

המצור על ירושלים הוקל רק כשנפרצה דרך בורמה, בתחילת יוני 1948. רק אז החלה ירושלים הנצורה לקבל אספקה.

בהסכם שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות נכלל סעיף לגבי מעבר חופשי לתושבי ישראל בכביש שער הגיא-לטרון-רמלה, אולם השלטונות הירדניים לא כיבדו את הסעיף. לטרון נותרה בידיהם עד ל-6 ביוני 1967, אז נכבש האיזור על-ידי צה"ל.