מטה הש"י

המטה החשאי של הש"י - שירות הידיעות (מודיעין) של ה"הגנה" - שכן בדירה בבניין אפור ברחוב בן יהודה 190 בתל אביב. הש"י המאוחד הוקם על ידי ישראל עמיר-זבלודובסקי בשנת 1942. עד אז פעלו במסגרת הש"י גופים אוטונומיים בחלקים שונים בארץ. הם אספו מידע על ערבים, על בריטים ומעט על יהודים משתפי פעולה עם הבריטים.

בינואר 1942, קרא משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה" לעמיר, מנהל התעש במחתרת, וביקש ממנו לקחת על עצמו את הש"י. עמיר קיבל את הפיקוד מדוד שאלתיאל.

סנה לא נתן הוראות מיוחדות, אך לישראל עמיר היתה ברורה חשיבותו של מידע אמין וזמין בשעה שהעולם געש, כפי שלא געש מעולם והישוב בארץ ניצב בפני תקופה הרת גורל.

ראשי הסוכנות, ה"הגנה" והבריחה היו זקוקים למידע מעודכן מכל סוג. הש"י פעל כמחתרת בתוך מחתרת. גם בתוכו פנימה היה מידור חמור. כל אחד ידע רק מה שהיה צריך לדעת. האמצעים היו דלים ביותר. "עיקר כוחנו היה, כמו תמיד, בשכל ישר, תחבולנות ומסירות מלאה של החברים", אמר לימים ישראל עמיר.

תחילה שכנה מפקדת הש"י ברחוב מלצ'ט 16 בתל אביב. על דלת הכניסה התנוסס השלט: "הוועד למען החייל". אך עם איחוד המחלקות השונות והתרחבות היקף העבודה, עבר מרכז הש"י לבניין אחר ברחוב בן יהודה 190 (פינת ז'בוטינסקי).

עמיר ביסס את הלישכה על ארבע מחלקות עיקריות:

המחלקה הכללית: בטיפולה - המשטרה הבריטית, מוסדות השלטון הבריטי בא"י ופעולות יזומות של הש"י. עמיר עצמו ריכז מחלקה זו.

המחלקה היהודית: בטיפולה היו אירגוני "הפורשים". בראש המחלקה עמד המורה יוסף קרקובי, שרק בנובמבר 44' נדרש להתפטר ממשרתו בבית חינוך ולהצטרף למנגנון הקבע של ה"הגנה".

המחלקה הקומוניסטית: בטיפולה היו המגעים שבין מוסקבה לבין המפלגה הקומוניסטית בא"י - פ.ק.פ. בראש המחלקה עמד ד"ר דוד אריאן, גם הוא בהתנדבות. בחיי היום יום היה פקיד בכיר בבנק.

המחלקה הערבית: למחלקה זו היו מספר מתווי פעולה. הבכיר בה היה עזרא דנין, פרדסן אמיד מחדרה בן למשפחה ותיקה בארץ, יליד יפו ומצוי עם הערבים מילדות. דנין נחשב לאבי המודיעין הישראלי. הוא החל לטוות קשרים מבצעיים עם הערבים עוד בשנות המרד הערבי (1939-1936), ניהל בהתנדבות ובחשאיות את המחלקה הערבית שליד הסוכנות היהודית. האיש שריכז את עבודת המחלקה בשטח היה ג'וש פלמון. בנושאים הקשורים למודיעין הקרבי, נעזרה המחלקה הערבית בזיאמה דיבון, איש מנגנון ה"הגנה" ומבכירי מפקדיה. מזכיר המחלקה היה יעקב שמעוני, מזרחן ולימים מבכירי משרד החוץ.

העבודה התנהלה כך: כל מחלקה היתה מנחה את העובדים בשטח באשר לחומר הדרוש. תפקידה היה לקלוט את החומר, למיין אותו ולהעביר בהקדם כל מידע דחוף לידיעת הנוגעים בדבר. כן היה עליה לערוך את הסקירה השבועית של המחלקה ולדאוג לתפוצתה. על המחלקה הוטל גם לתייק את החומר ולדאוג לניהול כרטסת אישית מעודכנת. לכל נושא ונושא הקפיד עמיר לקיים תיק מסודר.

בתקופה זו הש"י כמעט ולא העסיק מודיעים בשכר. הוא גם לא ניהל, כמעט, פעילות בילוש ומעקב במובן המקובל. העבודה התבססה בעיקר על מודיעים מתנדבים. חומר מודיעיני רב ערך לוקט מתוך העיתונות.

לסוג איסוף זה לא נדרש מנגנון גדול. הש"י היה "תמנון בעל זרועות ארוכות וראש של סיכה", כמאמר אחד מבכיריו דאז. לכן הדירה ברחוב בן יהודה הספיקה לכל העובדים. לכל מנהל מחלקה היו עוזר או שניים. כן היתה מזכירות כללית, גם היא מצומצמת.

המערכת המרחבית היתה מבוססת על קציני ש"י בערים הגדולות ועל קציני ש"י גליליים. על-פי המבנה האירגוני של ה"הגנה". למפקדי הגלילים היה זה סידור נוח. לרשות כל אחד מהם עמד קצין ש"י מקומי וניתן היה להעזר בו בכל התחומים הנוגעים לאחריותו.

באורח דומה נבחרו גם קציני הש"י הנפתיים. לעיתים הוצבו קציני ש"י ליד מפקדי חבלים. כמעט איש מהם לא קיבל משכורת מה"הגנה", מכיוון שכמעט כולם היו סרג'נטים (סמלים) או בעלי תפקידים אחרים בחיל הנוטרים וקיבלו שכר מהבריטים. לכל אחד מהסרג'נטים היו עוד פקודים והללו סייעו להם מבלי לדעת עבור מי הם עובדים. כך פעלו יהודים נוספים שעבדו במוסדות ממשלה בערים השונות בארץ. הארץ כוסתה ביעילות בקציני ש"י, שלא ידעו איש על רעהו. רק ליד קצין הש"י הגלילי היתה מזכירה בשכר. עליה נפל כל הנטל המשרדי. משרדים כאלה פעלו בהסוואה בטבריה, בחדרה וברחובות. זאת, נוסף על שלושת המשרדים בערים הגדולות. עם קציני הש"י הגליליים נמנו לאורך התקופה אפרים דקל - מייסד הש"י בת"א, חיים בן-מנחם - ראש הש"י בירושלים, לוי אברהמי, אהרון רוטנברג-סלע, משה ברון, מאיר נוביק, אריה שיל-אשל, יוסף קצ'קו, יהודה בונג, יעקב לובליני ואברהם קדרון.