מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

מכון איילון

בשלהי 1945 החליטה מיפקדת ה"הגנה" לצייד את חברי הפלמ"ח בנשק אישי אחיד. מאחר שאי-אפשר היה להשיג נשק, הדרך היחידה היתה לייצרו באופן עצמאי במפעל הנשק 'תעש', שאותו ניהל יוסף אבידר.

אבידר, לימים אלוף בצה"ל וסגן הרמטכ"ל, החליט לתת עדיפות לייצור כדורים לרובי סטן (9 מ"מ). עובדי תעש, בניצוחו של אריק בלאו, החלו בסידרת ניסויים ללימוד תהליך הייצור של הכדור. התהליך היה חייב להיעשות ברצף, ולשם כך נדרש מקום נרחב, שיכיל את כל המכונות, המכשירים, החומרים ועשרות עובדים.

לצורך הסוואה הוחלט להקים קיבוץ, שבשטחו ייבנה המפעל. לקיבוץ נועד תפקיד כפול: לשמש כיסוי ולספק את העובדים. הוא צריך היה להיות קרוב לתל-אביב, שם שכן מטה ה"הגנה", ומצד שני - מבודד מסביבתו. לאחר דיונים ארוכים הוחלט לבנות את המפעל מתחת לאדמה ב"גבעת הקיבוצים" צפונית לרחובות. הגבעה היתה מרוחקת מעינה הפקוחה של הבולשת הבריטית וממחנות הצבא של הדיוויזיה המוטסת השישית, ששכנו בסביבה. במקום גם שהו, כל העת, גרעינים של תנועות נוער, ולכן לא עורר הקיבוץ החדש כל חשד. המשימה הוטלה על קבוצת הצופים א', שישבה בפרדס חנה והתעתדה לעסוק בחקלאות ובדיג. הקבוצה אימצה את הרעיון פה אחד, לאחר ישיבה סוערת.

תחילה נבנו במקום בתי מגורים עבור החברים, חדר-אוכל ומבני משק, ולאחר מכן החלו בבניית המכון. העבודות נעשו במהירות רבה. בעזרת דחפורים נחפר בור ענק בעומק 8 מטרים, ולתוכו יצקו את המבנה - באורך 33 מטר. המבנה צופה באספלט, וכוסה בשכבת עפר בגובה 3.50 מטרים. מבחוץ הוקף השטח במחצלות, והשומרים הרחיקו כל זר בעזרת כלבים. לסקרנים המזדמנים הוסבר, שבונים במקום בית קירור. בתוך 22 יום סיימו את החפירה ואת יציקת המבנה.

המכון הכיל אולם גדול ובו אגפים שונים, חדרי בידוד לתהליכי ייצור מסוכנים וחדר מטווח לניסוי כדורים. על-פני השטח נבנו מאפיה ומכבסה, ששימשו את אנשי הקיבוץ ואת העיר הסמוכה רחובות. למעשה, נועדו המבנים להסוות את פתחי הכניסה למכון: תנור האפייה, במשקל 10 טון, הסתיר את הפתח שדרכו הוכנסו המכונות, ומכונת הכביסה הכבדה - את הפתח ששימש לכניסת העובדים, להכנסת חומרי גלם ולהוצאת הכדורים המוכנים. מיתקן הנעה מיוחד ומסילות, שהותקנו בריצפה, איפשרו להזיז את התנור, כך שמשאית יכלה לגשת עד הפתח כדי לטעון או לפרוק. ארובת התנור שימשה להזרמת אוויר לתוך המכון, ואילו הרעש מדוד הקיטור וממכונת הכביסה טישטש את הרעש של מכונות ייצור הכדורים. לכך סייעו גם שכבות של מזרונים עבים, שמילאו את החלל בין תיקרת המכון לתחתית התנור.

המכון החל לפעול בתחילת 1946. עבדו בו 45 אנשים, מהם 35 חברי הקיבוץ. השאר היו אנשי מחלקת פלמ"ח שהוצבה במקום ואנשי מקצוע מתעש. במקום בוצעו כל פעולות הייצור של הכדורים: הכנת התרמילים, מילויים, הרכבתם ואריזתם. על הכדורים הוטבעו האותיות E (לציון ארץ-ישראל) ו-A (איילון), וסיפרה לציון שנת הייצור.

עובדי המכון, שהתגוררו בקיבוץ, קיימו למעשה חיים כפולים. הם יצאו לעבודה בענפי משק שונים, משם הגיעו למכון, התקבצו בחדר המכבסה וירדו למטה ביחד.

תנאי הביטחון בקיבוץ היו חמורים. השער היה נעול 24 שעות ביממה, ושומר הוצב בכניסה. כדי להרתיע אורחים בלתי קרואים נתלה שלט על השער: "מחלת הפה והטלפיים, הכניסה אסורה!" כשהתקרבו אדם או רכב חשוד אל השער היה השומר לוחץ על כפתור, ונורות אזעקה היו נדלקות בתוך המפעל. חברים חדשים התקבלו לקיבוץ רק באישור הש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה").

רק פעם אחת היתה הסננה קרובה - כשרכבת בריטית פוצצה על-ידי הלח"י ליד הקיבוץ. חברי הקיבוץ מיהרו להחיש עזרה לחיילים הבריטים שנפגעו, כדי למנוע את כניסתם למשק.

בודדים בארץ ידעו על קיומו של המכון. אפילו בקיבוץ רוב החברים לא ידעו על הפעילות החשאית המתקיימת יום ולילה מתחת לאפם. לאחר תקופה קצרה, החלו העובדים לחוש ברע: אדי החומרים, הרעש, האבק והחום שנפלט מהמכונות, ובעיקר המחסור באוויר צח ובשמש, גרמו להם לחיוורון, לכאבים ולחולשה. ב"הגנה" חששו לבריאותם של העובדים, ומחוורון פניהם שעלול להסגיר את העובדה שאינם עובדים במשק. רופא שהגיע למקום ציווה להקפיד על מזון עשיר, שתיית חלב מרובה ונטילת ויטמינים. בנוסף, עברו העובדים שיזוף מלאכותי במנורת קוורץ.

בקיץ 1947, החליטה מיפקדת ה"הגנה" להגביר את הייצור, ולמקום נשלחו עוד עובדים. עם פרוץ מלחמת העצמאות, בסוף אותה שנה, גברה הדרישה לייצור תחמושת, והמכון הגביר את התפוקה עד לקצב שיא של 14.5 אלף כדורים ביום. ביולי 1948, חודשיים לאחר קום המדינה, הוחלט להעביר את המכון לאיזור ת"א. בסך הכל יוצרו בו, בשנתיים וחצי, כשניים ורבע מיליון כדורים, ועוד כ-4,450 תת-מקלעים מדגם סטן. מנהלי המכון היו פסח אברמוביץ'-איילון וצבי רימר-ירום.

ב-1954 הועברה הקרקע, שעליה פעל מכון איילון, למכון וייצמן, והוקמו עליה מפעלים של תעשיות עתירות ידע. ב-1987 הוכרז מכון איילון כאתר לאומי ונפתח בו מוסיאון המספר את תולדותיו. חברי קבוצת הצופים א', שישבו בקיבוץ איילון ועבדו במכון, עזבו את המקום עם העברת המפעל ויצאו להתיישבות ליד חדרה. הם הקימו שם את קיבוץ מעגן מיכאל.

השם "תעש" ניתן לגוף הארצי, שאיגד את מפעלי ה"הגנה" לייצור נשק ותחמושת. הפעילות הראשונה היתה בתקופת מאורעות תרפ"ט (1929). מנחם בן-גורי, מפקד גזרה באיזור תל-אביב, ייצר סידרה של פצצות תוצרת בית, שהכין ממשפכי ספירט ממולאים בחומר נפץ. מנגנון ההפעלה הוצת על-ידי סיגריה בוערת. "רימונים" מאולתרים אלה הופעלו בהצלחה בעמדות ונקראו "מנחמיות", על-שם ממציאם.

המכון הראשון של תעש הוקם ב-1933 במכון המים בשכונת בורוכוב בגבעתיים. במכון זה עובדו הגופים היצוקים של רימוני היד והרובה; מילוי חומר הנפץ וייצור המצתים נעשו בבית פרטי סמוך. התפוקה היתה 100 רימונים ביום. ב-1936 הועבר המכון למפעל לעיבוד עורות על שפת הים בצפון תל-אביב, ונקרא "מכון א'". באותה שנה נוסד גם בית היציקה המרכזי לרימונים ולפצצות מרגמה בנען, אשר כונה "מסגריה ב'", והועסקו בו חברי הקיבוץ.

ב-1939, בלחץ המאורעות, הגיע מטה ה"הגנה" למסקנה שיש למסד את תעשיית הנשק, ומינה את ישראל עמיר (במלחמת העצמאות - מפקדו הראשון של ח"א) מפקד ה"הגנה" בגוש הרצליה, למנהל תעש. עמיר הקים ועדה המורכבת ממהנדסים וממדענים, שסייעו בתכנון המוצרים ובשיפור איכותם. עם פרישתו, ב-1940, הקיף תעש שבעה מכונים ו-50 עובדים קבועים. בתקופתו של עמיר יוצרו 48 מרגמות ו-5,000 פצצות.

המנהל השני, חיים סלבין, הפך את תעש למפעל תעשייתי, המייצר לפי סדרות, שיטות, סטנדרטים, נהלים ותקציבים. עובדי תעש היו חברי "הגנה", שעבדו בתנאי מחתרת ובסודיות מוחלטת. בתקופה זו הוחל בייצור התת-מקלע "סטן".

סלבין פרש עקב חילוקי-דיעות, ובמקומו נתמנה איסר בארי. ב-1945 נתמנה לתפקיד המנהל יוסף אבידר. בתקופתו הוקם מפעל איילון לייצור כדורי 9 מ"מ. ב-1947 חזר סלבין לתפקיד המנהל, לאחר שרכש בארה"ב קו ייצור של תחמושת ונשק ממפעלים אמריקניים שהושבתו בתום מלחמת העולם השנייה.

עד סוף מאי 1948 הושלם ייצורם של עשרת-אלפים תמ"תים (תת-מקלע תוצרת תעש) ואספקת הכדורים עבורם הגיעה לחצי מיליון בחודש. כן הוחל בייצור פצצות אוויר למטוסי הפרימוס, מטולי פיאט נגד טנקים ומרגמות "דוידקה". מספר העובדים בפרוץ המלחמה היה כ-300, ולקראת סיומה הגיע ל-1,000. בסך-הכל הפעיל תעש מ-1933 ועד קום המדינה 46 מכונים, מפעלים, בתי מלאכה ומעבדות לייצור נשק ותחמושת.

התעש של ה"הגנה" שימש בסיס ותשתית לתעשיה הצבאית דהיום הממשיכה לשאת בשם זה.