מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

צפת וביריה

צפת, שבגליל העליון, היא אחת הערים היהודיות העתיקות בארץ-ישראל ושימשה מאות שנים מרכז דתי. בעקבות הטבח במאורעות תרפ"ט, הידלדל היישוב היהודי בעיר. במלחמת העצמאות התחוללו בה קרבות קשים עד לכיבושה, ב-10 במאי 1948.

יער ביריה, הצמוד לצפת מצפון, שימש את ה"הגנה" בשנות ה-30 וה-40 לאימוני נשק. בינואר 1945 הוקמה בהר ביריה, סמוך לכפר הערבי, היאחזות של בוגרי הפלמ"ח. הרעיון היה שהמתיישבים הזמניים - יוחלפו אחר-כך על-ידי מתיישבי קבע. ביריה היתה נקודת התצפית הגבוהה ביותר באיזור ושלטה על הגישה לרובע היהודי של צפת, מצפון. היא היתה גם חולייה מקשרת בין צפת לבין ישובי הצפון.

ההיאחזות אוישה על-ידי מחלקה דתית ונבנתה כ'טירה': חצר מוקפת חומת אבן, ובה בית ביטחון דו-קומתי, מגדל שמירה וסככות משק.

בסוף פברואר 1946 ערכו הבריטים חיפושים סמוך להיאחזות וגילו סליק נשק. 24 מהמתיישבים, חברי המחלקה הדתית של הפלמ"ח, נעצרו ונשפטו. הם נדונו לעונשי מאסר של עד 4 שנים.

ב-5 במארס 1946 תפס הצבא הבריטי את ביריה. ה"הגנה", שחששה מתקדים של עקירת יישוב, החליטה להעלות "ביריה חדשה", ללא שימוש בנשק. יותר מ-2,300 חברי תנועות נוער, חניכי גדנ"ע, תלמידים ומתיישבים מהגליל ומהעמק, ואף מתל-אביב, רוכזו לצורך המבצע. בליל י"א באדר תש"ו (14-13 במארס 1946) בלילה גשום וסוער, העפילו האלפים לביריה בארבעה טורים, שיצאו מעין-זיתים, מחניים, איילת השחר וחולתה. הם נשאו מחצלות, יריעות אוהלים, שמיכות, חומרי גידור, כלי עבודה ושתילי יער. על המבצע פיקד מישאל שחם (שכטר), מפקד נפת תל-חי של ה"הגנה".

האלפים התכנסו על ההר, מול הטירה, והקימו שם את ביריה ב'. הבריטים דרשו מהם להתפנות, אך נענו בסירוב. בצהריים, כשיצאו רבים מבני הנוער במסע לתל-חי, ובמחנה נותרו רק כ-150 איש, נכנסו חיילים בריטים למחנה, עצרו את יושביו והרסו אותו.

בתגובה החליט מישאל שחם להעלות לביריה, בו בלילה, מאות מאנשי צפת וראש-פינה, בליווי משמר נוטרים. הוא אף הפיץ שמועה על אלפים שיצטרפו לעלייה. כך הוקמה ביריה ג'. הבריטים ויתרו, וב-17 במארס התירו ל-20 איש להישאר במקום.

ביריה מילאה תפקיד מכריע כעבור שנה וחצי, כאשר מנעה מצור מוחלט על צפת בשלבים הראשונים של המלחמה.

בעקבות החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, על פיה נכללה גם צפת בתחומי המדינה היהודית, פתחו הערבים בפעולות איבה נגד היישוב היהודי בעיר. ברובע היהודי הקטן, ששכן במורד התלול של "המצודה", הצטופפו כ-1,500 איש, רובם קשישים, אנשי היישוב הישן. הרובע היה מכותר ממערב, מדרום וממזרח על-ידי שכונות ערביות, שמנו כ-12,000 איש. מצפון שכנו הכפרים הערביים עין זיתון וביריה.

על צפת הגנו כ-250 אנשי "הגנה", ובהם מחלקת חי"ש מחיפה. למגינים הצטרפו כ-30 אנשי אצ"ל. מאוחר יותר הגיעה למקום תגבורת ובה שתי מחלקות של גולני. פלוגה של הפלמ"ח ישבה בהר כנען. החיים בעיר החלו להתנהל בהכוונה של ה"הגנה". צעירים ומבוגרים, תלמידי ישיבות וקשישים, תרמו איש-איש לפי כוחו ויכולתו. הכוחות הערביים באזור מנו 2,000 איש.

בסוף ינואר 1948, החל לפעול בגליל העליון גדוד "ירמוך השני" של צבא ההצלה, בפיקודו של הקצין אדיב שישאקלי, לימים שליט סוריה. הגדוד כלל מאות מתנדבים מארצות ערב. הלוחמים הערביים כיוונו את פעילותם נגד התחבורה היהודית בכביש ראש-פינה-צפת. הם גם צלפו יום ולילה לעבר הרובע היהודי והישוב עין-זיתים. שלוש הנקודות היהודיות מצפון לצפת - ביריה, עין-זיתים והר כנען - היו בעלות חשיבות בטחונית עליונה, מאחר שמנעו מצור מוחלט על הרובע. דרכן עברו שיירות רגליות, שהעבירו לרובע תגבורות נשק ולוחמים.

ב-16 באפריל פינה הצבא הבריטי את האיזור, ומסר לערבים ארבע עמדות מפתח: כיפת המצודה, שחלשה על חלק גדול מהעיר ועל הכביש המקיף אותה; בית המשטרה; בית "שלווה", שחלש על הכניסה לעיר; ומשטרת הר כנען, שחלשה על הרובע היהודי. כחצי שעה לאחר הפינוי, החלו הערבים בנסיונות פריצה בחזיתות השונות, שכולם נהדפו. בלילה הגיעה להר כנען מראש-פינה מחלקה של הפלמ"ח שמנתה 60 לוחמים, ועימם תחמושת וחומרי נפץ. הם יצאו לצפת, והסתננו לרובע היהודי לפנות בוקר.

באותו יום נכנסו לעיר 200 לוחמים של צבא ההצלה, והחל מצור מוחלט על הרובע, שנמשך שבועיים. במהלך הזמן הזה צלפו הערבים אל הרובע, הפגיזו אותו במרגמות וחיבלו במבנים הסמוכים לקו החזית. המגינים השיבו אש לעבר היורים, וצלפו על הכוחות הערביים מכיוון הר כנען. מלאי המים והמזון ברובע הנצור הלך ואזל.

הקרב לשחרור צפת החל בראשית מאי 1948, במסגרת מבצע יפתח לכיבוש הגליל העליון המזרחי. לעיר היתה חשיבות אסטרטגית עליונה, וכן חשיבות מוראלית. לקראת הפעולה רוכזו בהר כנען מרבית יחידות גדוד הגליל של הפלמ"ח. אור ל-1 במאי נכבשו הכפרים הערביים עין זיתון וביריה. ב-2 במאי הועברו מרבית יחידות גדוד הגליל לצפת והוחל בתכנון ההתקפה על השכונות הערביות.

התוכנית היתה לכבוש, בשלב ראשון, את המצודה, החולשת על העיר, ואחר-כך את העיר כולה. ב-6 במאי, לפנות בוקר, החלה ההתקפה בהפגזת מרגמות כבדה. בית הספר המקצועי, באגף המזרחי של המצודה, נכבש לפי התוכנית, אולם הכוח הפורץ נתקל באש עזה ונצטווה לסגת לאחר שלוש שעות של קרב קשה.

למחרת, נסוגה גם המחלקה שהחזיקה בבית-הספר המקצועי, לא לפני שמיקשה את המבנה. לוחמים ערביים שנכנסו לבניין הפעילו את המוקש ונהרגו בהתפוצצות. ערביי צפת פנו ל"הגנה" בבקשה להפסקת אש, אך פנייתם נדחתה.

צבא ההצלה שיגר לעיר תגבורות נוספות ושיפר את ביצוריו. ב-7 במאי הציב שישאקלי סוללת תותחים בהר מירון והחל להרעיש את הרובע היהודי. למחרת הגיעה פלוגת חי"ר סורית לתגבר את הכוחות. מגיני העיר החלו בהכנות להתקפה שנייה ותוגברו בפלוגת פלמ"ח, ב'פרעושים' (מרגמות דוידקה קטנות) ובפיאטים (מטולי נ"ט לחי"ר).

ב-9 במאי בערב פתחו שלוש פלוגות פלמ"ח בהתקפה על שלושת יעדי המפתח בעיר. פלוגה אחת כבשה את המצודה לאחר טיפוס במדרון התלול וקרב קשה על ה"פיטמה" - פסגת ההר, שחלשה על הרובעים הערביים. בית שלווה, שבו היו 30 חיילים ערבים, הופגז ונכבש; בקרב נפל מפקד הכוח הפורץ. בניין המשטרה העירונית, שהוחזק על-ידי כ-100 לוחמים ערבים והיה מוקף גדרות תיל ואבנים, לא נכבש בניסיון הפריצה הראשון. רק לאחר שעות של קרב הצליחו לוחמי הפלמ"ח לפרוץ את גדר התיל ולהבקיע 2 פרצות גדולות בקיר הבניין, בעזרת חומר נפץ. בשלב זה נותרו רק 15 לוחמים שיכלו להמשיך ולהילחם. הם חדרו לבניין והחלו בטיהורו, בקרבות פנים מול פנים.

עם נפילת יעדי המפתח החלו ערביי צפת במנוסה המונית, שגברה בעקבות אש כוחותינו. האש הציתה את מחסני הדלק בעיר וגרמה לשריפה גדולה באיזור השוק הערבי. בצהרי ה-10 במאי פתחו כוחות הפלמ"ח בהשתלטות מהירה, ללא קרב, על השכונות הערביות. עד הערב הסתיים כיבוש העיר והיא התרוקנה מתושביה הערביים.