מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

קריית מאיר

מה שקרוי היום בקו"ם (בסיס קליטה ומיון) נקרא ב-1948 "קלט" והיה כינוי למרכזי קליטה למגויסים חדשים ל"הגנה". ה"קלט" המרכזי התמקם בקריית-מאיר, שכונה בצפון ת"א, שלידה היה מחנה צבאי בריטי. היום עומדים במקום פרויקט גולדה, משכן האמנויות, מוזיאון ת"א, ספריית אריאלה ובית המשפט המחוזי.

בתחילת 1948, בעיצומו של השלב הראשון במלחמת העצמאות, החלו לפעול מרכזי-קליטה למגויסים חדשים למסגרות החדשות (חטיבות) שהקים מטכ"ל ה"הגנה". אנשי הרזרבה של הפלמ"ח ואנשי החי"ש שנקראו לשירות, התייצבו במישרין ביחידותיהם. אבל, כאשר גדל מאוד מספר המגויסים - נוצר צורך במנגנון גיוס סדיר ומקצועי.

אחד מסגני ראש אכ"א במטכ"ל, מיכאל פלדבלום, התמנה לראש מחלקת חיול וקליטה. למחלקה זו הוכפפו מחנות הקלט המקומיים והקלט שבקריית-מאיר בת"א שהיה, כאמור, במארס 1948 ל"בסיס קליטה מרכזי".

בהמשך המלחמה הוקם "מרכז קליטה ומעבר" גם בתל-השומר. המרכז הוכפף לשלישות הראשית. בנוסף לכך הפעילה כל חטיבה מחטיבות ה"הגנה" "קלט" משלה, לקליטת מגויסיה ולאימונם הראשוני. רק לקראת סוף מלחמת העצמאות בוטלו בסיסי הקלט החטיבתיים, בלחץ כבד של אכ"א.

הבריטים נטשו את המחנות שלהם, קריית-מאיר ויונה בצפון תל-אביב, עוד לפני הכ"ט בנובמבר 47'. את מרבית יחידותיהם במרחב זה העדיפו לרכז במחנות תל-ליטווינסקי (תל-השומר) וסרפנד (צריפין). על המחנות בת"א שמרו נוטרים יהודים חמושים שהיו כפופים עדיין למשטרה המנדטורית, אך נאמנותם כבר היתה נתונה לחלוטין למוסדות הלאומיים ולארגון ה"הגנה".

מחנה קרית-מאיר, על צריפיו ומתקניו, היה פרוס בתוך חורשה, מול מחנה שרונה (הקריה בת"א). הנוטרים העלימו עין מהחדירה העקבית של אנשי ה"הגנה" דרך פתחים בגדר האחורית. אט אט השתלטה ה"הגנה" על המחנה. שני מחנות הקלט בת"א, בהם נקלט מספר המגויסים הגדול ביותר במדינה, שימשו את ארגון ה"הגנה" במעבר מארגון צבאי מחתרתי לכח צבאי סדיר וגלוי.

במחנה יונה, שעל חוף הים (היום גן העצמאות) מוקמה המפקדה הלוגיסטית של ה"הגנה", שסיפקה מזון ואספקה לחזיתות. בחודשים הראשונים של 1948, כאשר הבריטים היו עדיין בארץ, שימש המחנה, כמעט בגלוי, לאימונים צבאיים ואף היה בסיס יציאה של לוחמי חטיבות "גבעתי" ו"קרייתי" לפעולות.

נושא הגיוס היה מהנושאים המרכזיים במלחמת העצמאות. לראשונה נקבע משטר גיוס לצבא סדיר, המבוסס על גיוס פומבי וכללי. בן-גוריון, אשר שם את כל משקלו להפעלת גיוס החובה, קבע נחרצות: "יש הכרח לגייס את כולם גיוס של חובה, כי בחודשים הקרובים יוכרע גורל עם ישראל".

בדצמבר 47' הוכרז על משטר חירום, כדי לאפשר, בין השאר, גיוס כח-אדם בהיקף של 18,000-15,000 איש. במארס 48', משגבר זרם המתגייסים, נפתח המחנה בקריית-מאיר בתוקף החלטה של הוועדה לתפקידי מטה. מייד הורגש מחסור בסגל מדריכים ונפתחו קורסים להכשרת מדריכי מגויסים ללחימה. טכס הנפת הדגל במחנה הקלט בקריית-מאיר ב-27.4.48, הפך לאירוע לאומי והשתתפו בו גם הרבנים הראשיים. עם השלמת גיוסם של קצינים וסמלים יוצאי הצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, קיבלה פעולת הקליטה תנופה. במחנות הקליטה נקבע תקן קבוע והונהגו נהלים צבאיים לקליטת הטירונים, החל במיון, רישום, סיווג למקצועות, חלוקת ציוד ולבוש, אימון בתרגילי סדר וכלה בהקניית משמעת והרגלי נקיון.

על פעולת הקליטה הכבידה התפתחותו האיטית של המערך הלוגיסטי. הורגש מחסור בציוד אישי ויחידתי, אספקה ומזון, כלי רכב וכיו"ב. כל מפקדי מחנות הקלט התאוננו על כך מרה: "הובטח שאנשים יבואו מלובשים, אבל הם באו כמעט בלי נעליים, בקור ובגשם אי-אפשר היה להוציאם לאימונים... העניין הזה הורס את הסדר והמשמעת שהצלחנו להחדיר".

המפקד הדגיש את קשיי הטיפול במגויסים ובהם מספר חולים ואפילו חולי רוח. "עם זאת", ציין, "בענייני משטר, נוהג וסדר במחנות אין לנו מה להתבייש ואפשר להשוות אותם למחנות צבאיים במלוא מובן המלה, למרות זה שהאמצעים שלנו דלים."

ואכן, הקלט קיבל אט אט צורה של מחנה צבאי ממוסד. הוא הוציא אפילו עתון מודפס במכונת כתיבה. העתון המאויר, ששמו "ימים ולילות בקלט", סיפר על ההווי הנרקם בבסיס בו עברו יותר מגויסים מאשר בכל בסיס אחר. כותב עורך העתון: "אם להגדיר לכם את הקלט - אין דרך טובה יותר מאשר להשוותו לקיבוץ. שם רבה השמחה עם הקמת כל לול, מקלחת וגן-ירק. אצלנו בקלט שמחים על כל אוהל, ריצפה, וציוד נוסף. שמחתנו האחרונה קשורה בסלילת הכבישים והשבילים במחנה. היה זה בגדר חלום בלבד, עד שהופיע הבולדוזר הצהוב והחל לטייל בשטח ולהדק את האדמה. תודות לכך נזכה בקרוב גם לקרקע מוצקה תחת רגלינו".

עורך העתון מזכיר לחיילים כמה מפקודות המטכ"ל שעליהם לדעת. למשל, הפקודה להחלפת השם: "רצוי שכל מפקד (ממפקד כיתה עד ראש מטה) יחליפו שמות משפחתם, במקרה שהם גרמנים, אנגלו-סכסים, סלאביים, צרפתיים ולועזים בכלל - בשמות משפחה עבריים, למען היות דוגמא לחיילים. צבא ההגנה לישראל צריך להיות עברי ברוחו ובכל גלוייו הפנימיים והחיצוניים. רצוי שחילופי השמות יוצאו לפועל בהקדם ויתפרסמו (בלי נקיבת תואר צבאי) בעתון הרשמי, למען תת תוקף חוקי לשם החדש. "וגם אתה הטוראי, כדאי שתחליף את שמך הלועזי לשם עברי נאה!"

אלא שסממנים ראשונים אלו של נורמאליות ממלכתית לא היה בהם כדי לכסות על חורים שחורים רבים במערך הגיוס. הכל היה חדש, טרי והצרכים גדולים מן היכולת. חור שחור, למשל, היה הגיוס לחטיבות הלוחמות, שלא באמצעות מערך הגיוס המרכזי של מטכ"ל/אכ"א. נאמנים למסורת ה"הגנה" והפלמ"ח, הפעילו מפקדי החטיבות, רובם אנשי "הגנה" ותיקים, מערך גיוס פרטי. כך נהגו גם יחידות שהיו מעוניינות בבעלי מקצוע ובמומחים.

חטיבות הפלמ"ח "חטפו" הכשרות שלמות ובלבד שיובטח צירופן לשורותיהן. סייעו להן אנשי ההתיישבות העובדת, שהיו מעוניינים בגיוס אנשי המשקים לחטיבות הפלמ"ח, גם אם הדבר נגד את הליכי הגיוס המקובלים.

ההתגוששות בין אכ"א ל"מגייסים הפרטיים" נמשכה חודשים ארוכים. בשלב מסוים אכ"א נתן הוראה שלא להכיר כחיילים במי שיגיעו ליחידות ללא הכוונת אכ"א. רק בחלוף חודשים ארוכים של מלחמה החלה להסתמן הפשרה ביחסי אכ"א והחטיבות.

המחסור בכח אדם - בגלל ריבוי הנפגעים ביחידות הלוחמות ואי הקמת מסגרות חדשות - הטריד מאוד את בן-גוריון ואת חברי המטה הכללי. הם חיפשו עוד ועוד מקורות לכח אדם ורק לקראת סוף שנת 48', הצליחו להעמיד על הרגליים מערכת גיוס לאומית מלאה, שהביאה לשורות צה"ל למעלה מ-100,000 מגויסים.