מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

שדה דב

שדה דב, בצפון תל-אביב, שימש שדה תעופה מרכזי של ה"הגנה" בתחילת מלחמת העצמאות. במאי 1948 הופצץ השדה על ידי המצרים, והמטוסים שהיו בו ולא נפגעו, הועברו לשדות תעופה אחרים. סיפורו של השדה קשור בסיפורו של שירות האוויר, שהיה הבסיס לחיל האוויר הישראלי.

בדצמבר 1935 הוקם בארץ "הקלוב לתעופה", מועדון לטיפוח התעופה בקרב היישוב היהודי. בראשו עמד ישראל שוחט, מראשי "השומר", שפעל רבות בשנות העשרים והשלושים לקידום נושאי התעופה ביישוב. באפריל 1936 פתח הקלוב קורס דאייה בהשתתפות 15 חניכים.

באותה שנה הקימו הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים את חברת התעופה בקרב היישוב היהודי. בראשו עמד ישראל שוחט, מראשוני "השומר", שפעל רבות בשנות העשרים והשלושים לקידום נושאי התעופה ביישוב. באפריל 1936 פתח הקלוב קורס דאייה בהשתתפות 15 חניכים.

באותה שנה הקימו הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים את חברת התעופה "אווירון", שנועדה לספק שירותי תעופה ליישוב ול"הגנה". בין מנהלי החברה היה דב הוז, מראשי ה"הגנה" וההסתדרות ומראשוני הטייסים בארץ. בשנים 1939-1936 שימשו מטוסי החברה לטיסות סיור ולקיום קשר עם ישובים מרוחקים. שני מטוסים של "אווירון" השתתפו בסיורים מעל שמי הגליל העליון בעת העלייה לחניתה ב-21 במארס 1938.

ביולי 1937 נפתח בכפר ילדים, ליד גבעת המורה, קורס דאייה שני של "קלוב התעופה". ההגנה פרסה את חסותה על הקורס, והחניכים המצטיינים התקבלו לקורס הטיס הראשון של חברת "אווירון", שנפתח באותו קיץ. ביולי 1939 הוענקו כנפי טיס לתשעת הבוגרים הראשונים.

במקביל, החלה לפעול בארץ חברת "נתיבי אוויר אץ ישראלים", שנוסדה בלונדון בידי פנחס רוטנברג כחברה-בת-בריטית-ישראלית של "אימפריאל איירווייס". בניגוד לתוכניתו של רוטנברג, היו מנהלי החברה וטייסתיה בריטיים. בקיץ 1937 הביאה החברה לארץ את שני מטוסי הנוסעים הראשונים, מטוסים דו-מנועיים בעלי חמישה מושבים, והם פעלו בקו חיפה-לוד. הטייס היה אנגלי.

עם החרפת המאורעות והתגברות הפגיעות מצד ערביי הכפרים ליד לוד, הופסקו הטיסות משדה התעופה המרכזי בלוד. התעורר צורך בהקמת שדה סמוך לתל-אביב, בלב היישוב היהודי. "נתיבי אוויר ארץ ישראלים" ועיריית תל אביב החלו בהכשרת שדה תעופה מצפון לירקון, שישמש את החברה כבסיס קבע. באוקטובר 1938 נחנך השדה. היו בו מסלול אספלט אחד ומוסך למטוסים. ב-1939 נרכש מטוס נוסף, הובא עוד טייס מבריטניה, והחלו שתי טיסות ביום בקו תל אביב חיפה. לאחר זמן הוארך הקו עד ביירות.

בקיץ 1940, עם כניסת איטליה למלחמת העולם השנייה, הפסיקו הבריטים את פעולתן של החברות "אווירון" ו"נתיבי אוויר ארץ ישראלים", ומטוסיהן הוחרמו לטובת המאמץ המלחמתי הבריטי. שדה התעופה בתל אביב נסגר.

ב-1945 הוקמה בפלמ"ח מחלקת הטיס בשלב ראשון מנתה שמונה אנשים, בוגרי קורס מטוסים קלים של חברת "אווירון". במשך כשנה עבדו הטייסים במשמר העמק, ללא אפשרות להתאמן. ב-1946 הועברו לקיבוץ נען, שם חודשו האימונים ומספר הטייסים גדל ל-17. הם השתמשו במטוסי "אווירון" לאימונים ולטיסות סיור וצילום. בשלהי 1947 החליטו דוד בן-גוריון ומטכ"ל ה"הגנה" על הקמת אגף תעופה במטה ה"הגנה", שיטפל ברכישת מטוסים ודלק, יכשיר שדות תעופה ויגייס כוח אדם. ב-10 בנובמבר, ערב מלחמת העצמאות, הוקם שירות האוויר, בראשות יהושע אייזיק-אשל. מטה השירות השתכן במשרדי "הקלוב הארץ ישראלי לתעופה" בתל אביב.

קבוצה ראשונה של תשעה טייסים, שצברו יותר מ-200 שעות טיסה כל אחד, היוותה את הגרעין לטייסת הראשונה, "הטייסת המגויסת", שקבעה את בסיסה בשדה תל-אביב. לרשותה הועמדו כל 11 מטוסי שירות האוויר.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, ב-30 בנובמבר 1947, הוכנסו מטוסי שירות האוויר לפעולה. תקיפה אווירית ראשונה בוצעה בנבטים ב-17 בדצמבר, ללא קבלת אישור מהמטכ"ל. בעקבותיה נאסר ביצוע הפצצה ללא אישור מוקדם. במטכ"ל ראו במטוסים הקלים אמצעי סיוע ליישובים המרוחקים ולכוחות הלוחמים, והוחלט כי במקרה הצורך יבוצעו טיסות חירום. המטוסים פעלו בעיקר בנגב ובגוש עציון וביצעו גיחות צילום, שסייעו לכוחות הקרקע.

באמצע דצמבר 1947, עם התגברות תקריות הדמים באזור שדה התעופה לוד, הועברו לשדה תל אביב ששת מטוסי הפרימוס של חברת "אווירון". מאוחר יותר נמסרו לידי שירות האוויר. ב-22 בדצמבר נחנך השדה, ששינה את שמו לשדה דב - על שם דב הוז, שנהרג בתאונת דרכים.

התנאים במקום היו קשים וחייבו אלתורים רבים. המסלול נוקה מהחול שהצטבר עליו, אך בצדיו נותרו מבנים ומכשולים שהיוו מפגע בטיחותי חמור. המטוסים חנו מטרים ספורים משפת המסלול, על גבי לוחות מתכת. משאיות, גמלים ועגלות, שהביאו זיפזיף מהחוף, חלפו ליד המסלול ללא כל פיקוח.

שבועות אחדים לאחר תחילת הפעילות בשדה, הוקם מגדל הפיקוח הראשון בתוך ארגז גדול, ששימש לפני כן כמשרד נייד על משאית של חיל האוויר הבריטי. הארגז, שהוצב על גבעת חול ליד המסלול, שימש גם כמשרד הטייסת וכסליק לכלי הנשק של הטייסים. הפיקוח על ההמראות והנחיתות בוצע על-ידי "פקח", ששירבב את גופו מהארגז והינחה את הטייסים באמצעות דגלים, פנס וזיקוקים צבעוניים.

מנהל השדה היה איש חברת "אווירון", והאבטחה היתה באחריות חטיבת קרייתי. עיקר הסכנה היתה התקפות מהכפר הערבי הסמוך שייח' מוניס (כיום רמת אביב).

במקביל להתארגנות הטייסת המגויסת בשדה דב והכשרת השדה, נערך שירות האוויר להכשרת טייסים. ב-27 בדצמבר נפתח בבית הספר לפעילי ההסתדרות בת"א קורס טיס ראשון, שהיה בסופו של דבר הקורס היחיד: אחריו נשלחו חניכים לקורסי טיס בחו"ל. הקורס נועד להימשך 14 שבועות ולכלול טיסות יומיות ולימודים עיוניים - נווטות, הכרת המטוס, חוקה אווירית, נשק, אווירודינמיקה, צילום, אלחוט, הסברה, כושר גופני ותרגילי סדר. החניכים נתקלו בקשיים רבים, בגלל מחסור בתקציבים, במדריכים ובעיקר במטוסים.

ב-27 בינואר 1948 עזב הצבא הבריטי את שדה דב, והמקום עבר לשליטת שירות האוויר. בטייסת המגויסת היו באותה עת 14 טייסים.

בחודשי פעילותו הראשונים, פעל שירות האוויר בעיקר בגזרות ירושלים, גוש עציון והנגב, שבהן הוקמו מנחתים ארעיים. המטוסים נחתו ליד ישובים מרוחקים. לישובים רבים הצניחו נשק וציוד, פינו פצועים וסייעו בהדיפת התקפות ערביות על-ידי השלכת פצצות מהאוויר.

בינואר 1948 עבר מטה שירות האוויר לשרונה (הקריה). מצבת המטוסים גדלה עם רכישתם של 20 מטוסים בלתי-שמישים מדגם "אוסטר" מחיל האוויר הבריטי, מה שחייב את הגדלת מערך התחזוקה. השירות קלט צוותי אוויר וקרקע, ובפברואר הוקמה "טייסת הנגב", בפיקודו של עזר ויצמן. היו בה שני מטוסי "אוסטר", ארבעה טיסיים ושלושה מכונאים.

הטייסת המגויסת תוגברה בשישה טייסי קרב, ששירתו בחילות האוויר של בריטניה ודרום אפריקה, ובעוד חמישה מבוגרי קורס הטיס של שירות האוויר. הטייסת ביצעה טיסות לילה, ליוויים של השיירות לירושלים והטלת פצצות על כוחות ערביים. פעילותה העיקרית היתה בשמירת הקשר עם גוש עציון הנצור.

במארס 1948 הוכנסו לשירות ראשוני ה"אוסטרים" המשופצים. בהתערבות בן-גוריון זורזה בנייתם של מיכלי דלק בשדה דב ובמנחתים בניר-עם וברביבים.

באפריל 1948 נערך ארגון מחדש של שירות האוויר: הוקמו נספחת הגליל (טייסת הגליל) וטייסת הצילום, ואחר-כך הפכו הנספחות לטייסות. לכל טייסת הוקצו מטוסים קבועים והוגדרו תחומי אחריות. טייסת מס' 1 (המגויסת) פעלה בעיקר במרכז הארץ. טייסת מס' 2 (הנגב) פעלה בעיקר בדרום, ולעתים באזורים אחרים; טייסת מס' 3 (הגליל) פעלה בצפון והשתתפה בין היתר בהפצצת תותחי "צבא ההצלה", שהפגיזו את משמר העמק. טייסת מס' 4 (צילום) הפעילה שני מטוסי "אוסטר" מצוידים במכשירי צילום.

גם מטה שירות האוויר אורגן מחדש, והוחל ברישום מסודר של הפעילות. בסוף אפריל היו בשירות 228 איש. אט אט התחלף השם "שירות האוויר" לחיל האוויר, מבלי שנתקבלה על כך החלטה רשמית.