שפיה

כפר הנוער מאיר שפיה, היה בראשית המאה מקום מפגש מקרי של מספר בחורים מהעליה השניה, שבאו מרוסיה וייסדו אחר-כך את "השומר", הארגון הבטחוני הראשון של יהודי ארץ-ישראל. אל מול רוח היאוש והסלידה מהציונות, שהפגינו איכרי זכרון-יעקב הסמוכה - נבטה בשפיה ב-1905 הבשורה הצעירה והרעננה של החלוציות העובדת והלוחמת, בהנהגתם של ראשוני "השומר" - ישראל שוחט, אלכסנדר זייד, יחזקאל ניסנוב, ישראל גלעדי וצבי בקר.

לאחר יסוד ה"הגנה", ב-1920 הפכה שפיה מרכז חשוב במפת הקורסים המחתרתיים. עד קום המדינה היה כפר הנוער בסיס הדרכה בעיקר ליחידות ה"הגנה" מאיזור ת"א. נערכו בו קורסי מ"כים ומדריכי נשק, קורסי גדנ"ע, (מפקדים) ספורט שימושי, סיירות והשתלמויות מפקדים.

סעדיה פז, מראשוני "השומר", הגיע לא"י מרוסיה ב-1905, ראשית העליה השניה. לאחר תקופה קצרה בפ"ת, יצא למושבה שפיה, לפגוש את ישראל שוחט, שהיה אז מזכיר ביה"ס במושבה. בביה"ס התחנכו 50 יתומים מהפרעות בקישינב, שהובאו אך זמן קצר קודם לכן על-ידי ישראל בלקינד.

פז מעיד כי "באותו זמן היה ביה"ס בשפיה הפינה הציונית היחידה בתוך סביבה של אדישות לכל דבר ציוני. רעיון אוגנדה במקום א"י, פרח אז דווקא בין בני הישוב בארץ. את בניהם שלחו האיכרים (בני העליה הראשונה) לכל ארצות תבל, החל ממצרים וגמור באוסטרליה. מי שאמר אז שציוני הוא - היה לצחוק. כל העבודה נעשתה על-ידי ערבים ורק מעטים שבמעטים עבדו בעצמם. ואם העבודה כך, השמירה - לא כל שכן. כולה נתונה בקבלנות לאפנדים, שליטי הסביבה. ...אולם ה'אי הציוני' בשפיה התקומם, ומשם, ביוזמתו של ישראל שוחט, החלה לצאת תורה חדשה. ובבואי שמה, הייתי אף אני אחד מחסידיה".

את המהפך הזה הובילו מספר בחורים, שהתקבצו בשפיה, כקבוצת שמירה ראשונה ויחודית. היו בהם שהגיעו לא"י ממניעים ציוניים והיו שברחו מרוסיה בעקבות המהפיכה הכושלת ב-1905, ושהו בא"י באופן זמני. בראש הקבוצה עמד ישראל שוחט ועמו: סעדיה פז, יהודה ולדין, אלכסנדר זייד, לייבלה גולדברג, ישראל גלעדי, צבי בקר, יחזקאל ניסנוב. יחד החלו לרקום בשפיה רעיון בדבר יסוד קבוצה שתוכל ליטול על עצמה את השמירה על רכושם וחייהם של הישובים העבריים.

קבוצה זו היתה הגרעין הראשון של אירגון "השומר", שקם ב-1908 ופעל עד 1920, עת הוקמה ה"הגנה". ניתן לומר, על כן, ששפיה היתה הערש הרעיוני של הארגון שהיה לסמל ההתארגנות הבטחונית של הישוב.

שפיה נוסדה בשנת 1891 בידי פקידות הבארון רוטשילד, בתור המושבה-הבת השניה של זכרון-יעקב (המושבה הבת הראשונה היא בת-שלמה). במרכז השטח עליו קמה, היה כפר אריסים ערבי קטן ושמו שוויה.

המתיישבים הראשונים היו 10 צעירים מבני זכרון-יעקב. בתי היישוב החדש, נבנו על-ידי קבוצה קבלנית של הטמפלרים, גרמנים בני כת נוצרית, שהתגוררו במספר מושבות שהקימו בארץ במאה הקודמת. היה זה ישוב הררי מתוכנן לתפארת, שהרשים את מי שביקרו בו ערב מלחמת העולם הראשונה. בליבו שכן "סנטוריום", מין בית אחלמה מיוחד למי שחלו בקדחת ונזקקו לתקופת שיקום ומנוחה. לשם שפיה נוסף השם "מאיר", שהוא שם אביו של הבארון רוטשילד.

על אף התנאים הטובים, לא פרחה שפיה, ואיכריה התפזרו אחרי מלחמת העולם הראשונה. חברת פיק"א, בעלת האדמות, החליטה למסור את המקום כולו לידי המוסד החינוכי הגדול לנוער, שקם במקום בתמיכת ארגון "הדסה" מארה"ב. כפר הנוער נחנך בקיץ 1925. הברון רוטשילד נכח בטכס. חמש המשפחות האחרונות של בני האיכרים הועברו לזכרון-יעקב.

מאז הקמתו של המוסד החינוכי בשפיה, נרקם קשר בין הנהלתו לבין ה"הגנה". רבים מחניכי המוסד השתייכו לארגון. קשר זה התהדק בסוף שנות ה-30 כאשר אל המקום המבודד וההררי החלו להגיע מחזורים של קורסים שונים של ה"הגנה". שפיה הפכה שדה אימונים של ה"הגנה" בתל-אביב.

יש לציין, כי בסיסי ההדרכה של ה"הגנה" מוקמו לרוב במגזר הכפרי. לכל סניף עירוני של ה"הגנה" היו אתרים וסידורים משלו לביצוע אימונים שהיו כרוכים בתרגילי אש וביציאה לשדה. שפיה היתה, כאמור, איזור האימונים של תל-אביב, אך נערכו במקום גם קורסים כלליים, למשל: קורס קמ"נים (קציני מודיעין) ראשון של ה"הגנה".

ב- 1944 התקיים בשפיה קורס ארצי למדריכות בנשק.

רפאל ורדי, לימים אלוף בצה"ל, היה בן 16 בלבד, כאשר הציע לו מדריכו ב"הגנה" בת"א, לעבור קורס מ"כים (קורס סמלים). ורדי היה מופתע ומאושר ואף הצליח לקבל אישור מהוריו. וכך בקיץ 1939, יצא עם עוד 25 חברים ששימשו אנשי קשר ואיתות בתל-אביב, לקורס בשפיה. הקורס ארך 50 יום. את ההשלמות עברו בתל-אביב. מפקד הקורס בשפיה היה בנימין גולדשטיין, שמונה אחר-כך למפקדה הראשון של פלוגה ד' בפלמ"ח.

העיד רפאל ורדי: "בקורס זה התאמנו בכלי הנשק הקל: רובה, רימון, מדוכה (רימון רובה). היו גם תרגילי סדר חמושים. מרבית הזמן הקדשנו לאימון כיתה עצמאית ואימון המדריך. מה שהפתיע אותי היה שלכל אחד מאיתנו היה רובה. הקורס היה קשה ומפרך - מהקורסים הקשים שעברתי, במיוחד בגלל לוח הזמנים הדחוס ושעות המנוחה המעטות בלילה וביום. מה שהפתיע עוד: שהכל נעשה באופן גלוי. בשפיה נשאנו את הנשק לעין השמש ולשדה לקחנו תחמושת חיה, במקרה ותהיה התנגשות עם כנופיות.

"התגוררנו במחנה אוהלים מסודר. הנשק עמד בחוץ בכנים מיוחדים. בקורס זה עברנו לראשונה מטווח אש חיה. היתה הקפדה גדולה על ניקוי נשק. הקורס חינך לסדר חיצוני ולדייקנות והתנהל תחת משטר צבאי מלא."

יהודה בן-דוד, אחד המדריכים בקורסים בשפיה, העיד על המהפיכה בתחום האימונים שהונהגה במקום: "בסוף שנת 1938 נשלחתי לשפיה כשליש-אפסנאי ואחר-כך כמדריך. בקורסים השתתפו, במחזורים, 40-30 איש למחזור. ויתרנו אז, לראשונה, על חוקי הזהירות ונהגנו בדיוק לפי החוברות האנגליות: הצבת מטרות עד ל-800-600 יארד. פן מהפכני נוסף: עד אז הדגש בקורסים היה על פוה"ר - פירוק והרכבה של כלי נשק. בקורסים בשפיה, החל מ-1938, כוונו האימונים למטרה אחת: להרוג את האויב.

"בניגוד לקורסים קודמים, הקורס בשפיה היה מעשי הרבה יותר. התיאוריה נלמדה רק אם היתה הכרחית להשגת המטרות המקצועיות. החומר האנושי היה מעולה - כולם בוגרי קורס מ"כים. ראוי לדעת שמ"כ ב"הגנה" יכול היה להיות רק מי שנצברה לו שנת ותק שלמה בארגון. קורס המ"כים עצמו נמשך כשנה תמימה באימון ביתי, 5 פעמים בשבוע ובשבתות. המחנה בשפיה, התקיים במסווה של מחנה עבודה. עבדנו קשה: 12 שעות ביום, אבל ההישגים היו כדאיים".

יש לציין כי לאחר קורסי המפקדים, נערכו בחורשה בשפיה שלושה קורסים בבת אחת ובהם נכללו כ-120 איש. מדובר בקורס לחניכי קשר גדנ"ע, קורס לגילאי הביניים וקורס לחברים ותיקים בארגון (15-10 שנה). תוכניות האימונים, הן למפקדים והן לחברי השורה, כללו גם שיחות על נושאים כגון: ההבלגה, מיפגש עם האויב בשדה וכן מידע פוליטי.

אבטחת המחנה בוצעה בעזרת קצין משטרה יהודי מזכרון-יעקב. כמו כן היתה נקודת תצפית על אחת הגבעות בשפיה, שהשקיפה על השטח. מוסד שפיה קיבל על עצמו את אבטחת השערים ולמקרה של הופעת מכונית משטרה - נבנתה שיטה מורכבת של תחבולות השהיה, כדי שאפשר יהיה לסלק את הנשק.

היום האחרון של כל קורס, מעידים המשתתפים, היה יום חג. באותו יום היה נערך מטווח רובים ורימונים ובערב היתה מתקיימת מסיבת סיום.