ניצנים

ניצנים היא קבוצה במישור החוף, כ-7 ק"מ צפונית-מזרחית לאשקלון. בשנים 1947-1946 שימש חוף ניצנים להורדת מעפילים שהגיעו בספינות מאירופה. במלחמת העצמאות היו במקום קרבות קשים, שבסיומם נכבשה ניצנים בידי הצבא המצרי. רבים ממגיניה נהרגו ואחרים נלקחו בשבי. כעבור כמה חודשים נכבשה מחדש בידי צה"ל.

קבוצת ניצנים נוסדה בדצמבר 1943 על-ידי חברי הנוער-הציוני מפולין ומרומניה, אליהם הצטרפו מאוחר יותר עולים מדרום אמריקה. הנקודה שכנה בלב שטח עוין, מוקפת כפרים ערביים גדולים ומחנות צבא בריטיים. מטרת הקמתה באיזור זה היתה ליצור מקום נחיתה אפשרי לספינות מעפילים בדרום מישור החוף. ניצנים הפכה חוליה בשרשרת ישובים הפזורים לאורך הים.

החודשים הראשונים במקום היו קשים. המתיישבים התקשו להסתגל לתנאי הסביבה ולשכנים העוינים. תחילה השתכנו בבית ערבי נטוש בחלק הדרומי של המשק, שכונה "הארמון", ורק כעבור מספר חודשים הוקמו מבני הקבע ונקנה טנדר, שבאמצעותו בוצעו הנסיעות למרכז.

ביוני 1946 נתפסה בחוף ניצנים ספינת המעפילים "חביבה רייק" שהגיעה מיוון ועל סיפונה 462 איש. המעפילים נעצרו ושוחררו כעבור זמן, כשהופשרה עבורם מכסת רשיונות.

במארס 1947 נחתה סמוך לחוף ניצנים ספינת המעפילים "שבתאי לוזינסקי", שאורגנה ונשלחה מאיטליה על ידי המוסד לעלייה ב'. זו היתה אחת מספינות ההעפלה הבודדות שהצליחו באותה שנה לפרוץ את מצור הצי הבריטי ולהגיע ארצה. על סיפונה היו 823 איש. כשהחלו המעפילים לרדת לחוף גילו אותם הבריטים ושיגרו למקום כוח גדול. ה"הגנה" החישה מאות מתושבי ניצנים ויישובים אחרים בסביבה לעזרת המעפילים. על המבצע פיקד יצחק פונדק, לימים - המפקד הראשון של גייסות השריון.

מחצית המעפילים הועברה במהירות למקומות מבטחים, המחצית האחרת נעצרה על-ידי הבריטים יחד עם תושבי האיזור. כל העצורים הזדהו כתושבי הארץ. הם הועברו לחיפה, ויותר מ-800 מתוכם, שנחשדו כמעפילים, גורשו על-ידי הבריטים לקפריסין. בין המגורשים היו גם כ-150 מתושבי הארץ, כולל חברי ניצנים. כשהוחזרו אלה ארצה, היו ביניהם גם חלק מהמעפילים.

בהחלטת החלוקה נותרה ניצנים מחוץ לתחומי המדינה היהודית. הקבוצה לא היתה ערוכה למלחמה: היו בה מעט מגינים, עם כמות קטנה של נשק, כשמסביב ישובים ערביים עוינים. הוחלט כי חטיבת גבעתי תשלח לקבוצה תגבורת של לוחמים מגדוד 53.

בחודשים הראשונים של המלחמה לחמו המגינים נגד כוחות מקומיים לא מאורגנים, שהטרידו את המשק כמעט מדי יום בצליפות, בהצתות ובמעשי חבלה. עיקר הפעילות העוינת היתה ניתוק הכביש המוביל לניצנים, שהיה עורק יחיד שקישר את הישוב למרכז הארץ. ואכן, מראשית המלחמה היה הישוב מבודד ומנותק והאספקה הגיעה בשיירות משוריינות, שהותקפו גם הן.

ב-20 במארס 1948 הותקפה ניצנים בידי ערביי הסביבה. ההתקפה נהדפה, אבל היה חשש כי הנשק ביישוב יאזל. למחרת יצאה ממטה גדוד 53 של גבעתי בבאר-טוביה שיירת סיוע ובה שלושה כלי רכב. השיירה פרקה את הנשק בניצנים, אולם בדרכה חזרה עלה אחד המשוריינים על מוקש, והשני הותקף בירי. שניים מאנשי השיירה נהרגו, ביניהם מפקד איזור ניצנים. שמונת הנותרים המשיכו ללחום בשטח במשך 11 שעות רצופות, עד שחולצו.

ב-20 באפריל 1948 ביצע כוח ערבי גדול ניסיון לכבוש את ניצנים, אבל נהדף. ב-15 במאי פלש הצבא המצרי לארץ-ישראל, וניצנים היתה אחד מיעדיו הראשונים. בליל 18 במאי פונו 35 ילדי המשק לבאר-טוביה במסגרת "מבצע תינוק", ביחד עם ילדי הקיבוצים כפר מנחם, גת, גלאון ונגבה.

ב-29 במאי הגיעו המצרים עד איסדוד (אשדוד) שמצפון לניצנים, ושם נבלמו על-ידי כוחות של גבעתי וחטיבת הנגב. הם החליטו להפנות כוחות מזרחה, כדי לנתק את הנגב, ונערכו לכיבוש ניצנים המבודדת.

על המשק הגנו 141 לוחמים - מהם 67 חברים וחברות ושתי מחלקות של גבעתי, אחת מגדוד 53 ומחלקת טירונים מגדוד 58.

בחצות הלילה שבין 6 ל-7 ביוני 1948 פתחו המצרים בהרעשה כבדה על ניצנים. בבוקר ה-7 ביוני החלו תותחי נ"ט בהשמדת עמדות השמירה בזו אחר זו. נסיון הסתערות של חיילים מצרים מכיוון צפון-מערב נהדף, אולם התותחים המשיכו בהרעשה כבדה של המשק. מטוסי קרב אף הפציצו אותו בכמה גלים.

המגינים שיגרו קריאות חירום למיפקדת גדוד 53, ומסרו כי המצב קשה, ואז נותק קשר האלחוט עמם. כעבור מספר שעות חידשו המצרים את ההתקפה, הפעם בסיוע טנקים, שחיפו על חיילי חי"ר. המגינים הצליחו, באמצעות מטול נ"ט פיאט, לשתק את תנועתו של אחד הטנקים, ובעקבותיו נסוג השריון המצרי והמשיך לירות ממרחק. במקביל, כבשו חיילים מצרים את העמדות הצפון-מזרחיות וחדרו לקיבוץ. סמוך לצהריים היתה בידיהם גבעת מיכלי המים, שחלשה על המשק.

בצהריים החל קרב קשה בחדר-האוכל, שבמהלכו החליט מפקד המקום, אברהם שוורצשטיין, לסגת לעבר ה"ארמון". כאן התרכזו והתבצרו כל הלוחמים והפצועים. לאחר כמה שעות של קרב התברר כי התחמושת אוזלת וכי מספר הפצועים גדל. הוחלט לסגת לכיוון דרום-מערב דרך הפרדס, כדי לא ליפול בידי המצרים. אלא שהפרדס היה בידי המצרים זה מכבר, והמגינים ספגו מכת אש חזקה. רבים מהם נפגעו והכח נאלץ לשוב אל ה"ארמון".

שוורצשטיין נדרש להכריע בין המשך הקרב, בידיעה ברורה שאנשיו ייהרגו ובין כניעה. הוא בחר להיכנע. אחר הצהריים, כשיצא עם האלחוטנית מירה בן-ארי לנהל משא ומתן על כניעה, ובידו דגל לבן - נורה למוות בידי קצין מצרי. בן-ארי שלפה את אקדחה והרגה את הרוצח, ובתגובה נורתה גם היא ונהרגה.

ב-4 אחר הצהריים, לאחר 15 שעות לחימה, תם הקרב. הלוחמים ב"ארמון" השמידו את כלי נשקם ויצאו לעבר המצרים. בקרב נהרגו 33 מגינים, מהם 15 חברי משק ו-18 חיילים. 105 איש, ביניהם פצועים רבים, הובלו בתהלוכת ניצחון למחנה שבויים ליד קהיר. פצועה אחת מתה בדרך. שלושה מגינים הצליחו להסתתר עד הערב ולחמוק מבעד לקווי המצרים, עד שחברו לכוחות ה"הגנה".

בליל 10-9 ביוני נעשה נסיון לכבוש את ניצנים חזרה מידי המצרים, אולם הוא נכשל. ב-10 ביוני תקפו המצרים בעוצמה רבה כוח של גדוד 51 מחטיבת גבעתי בגבעה 69, הסמוכה לניצנים. הגבעה נכבשה ו-20 חיילי גבעתי נפלו בקרב.

בעקבות מבצע יואב, בסוף אוקטובר 1948, נטשו המצרים את איזור אשדוד ונסוגו לעזה. כוחות גבעתי, שתפסו את האיזור, מצאו את ניצנים הרוסה.

לאחר הסכם שביתת הנשק עם מצרים ב-1949 חזרו חברי ניצנים מן השבי והקימו את הקבוצה מחדש, כ-3 קילומטרים דרומית למשק ההרוס. בין חטיבת גבעתי לבין המגינים התגלעה מחלוקת נוקבת בנושא האחריות לנפילת ניצנים, אולם ועדת חקירה, שהקים בן-גוריון, מצאה כי אין להטיל דופי בלחימתם של חברי המשק.

על הריסות קבוצת ניצנים הוקם כפר-הנוער ניצנים.