נען

קיבוץ נען, לא הרחק מרחובות, הוא אחד הקיבוצים היותר מעורבים בפעילות ה"הגנה". חלק ניכר מן הפעילות הענפה בו היתה חסויה, גם מפני חברי הקיבוץ עצמם. מדובר בעיקר במכון מחתרתי מרכזי ליציקת גופי רימונים ופצצות שפעל בקיבוץ במסגרת התעש של ה"הגנה" (1948-1936) ובסליקים גדולים של נשק בלתי חוקי.

לבד מזאת אירח הקיבוץ, בהחבא, את מחלקת הטיס של הפלמ"ח ערב הקמת המדינה, וכן את מפקדות חטיבות הראל ושבע. התקיימו בו גם קורסים שונים.

אישים בולטים ב"הגנה" היו חברים בקיבוץ ובראשם - ישראל גלילי, הרמ"א (ראש המפקדה הארצית) שפוטר על ידי בן גוריון תוך כדי מלחמת העצמאות. מאוחר יותר הפך גלילי אחד מראשי "אחדות העבודה" ושר בממשלה.

מסגריית נען החלה לייצר למען ה"הגנה" כבר בראשית 1936. ייצרו מדי זווית למדוכות (רימוני רובה) מצמדים לרובים ותרמילי מתכת מיוחדים לנפצים. כך התמחו בבניית סליקים במכוניות נוסעים. את העבודה ניהל חבר הקיבוץ יצחק שיפריס הוותיק, שהחל את מעורבותו בייצור למען ה"הגנה" עוד ב-1929, כנער בתל-אביב.

עם הזמן הפך שיפריס לאחד מעמודי התווך של התעש המחתרתי. מטעם ה"הגנה" פעל במכון ישראל ישפה, שהיה לימים אחד מן הבולטים באנשי תעש.

המעורבות של מסגריית נען בייצור מחתרתי העמיקה בעת המאורעות (1939-1936). ישראל גלילי, מראשי ה"הגנה" כבר אז, הביא הצעה חשאית שחייבה הכרעה: האם להקים במקום בית-יציקה סודי לברזל אפור ולהתחיל בייצור רימוני יד ורימוני רובה. המפעל אמור היה להעסיק שישה-שמונה חברים מהמשק ושניים מבחוץ. מזכירות המשק, בישיבה סודית, הכריעה בחיוב והטילה על שלושה חברים, שלמה קופל, יצחק שיפריס ויעקב בן-אריה את הטיפול המעשי בפרויקט.

הצוות החל לעבוד במרץ רב. בד בבד עם קביעת דפוסי הייצור, הוחל בבניית סליקים ובגיבוש אמצעי זהירות ונהלי קשר בין מסגריה ב' (שם הקוד של המפעל) לבין מסגריה ב' (שם הקוד של המפעל) לבין מסגריה א' החוקית. כל זאת, ללא ידיעת חברי המשק. הסליקים הוקמו בדמיון פורה ואפילו אם היו מתגלים, חייבים היו המגלים בשתיים-שלוש פעולות שונות כדי להגיע לסליק האמיתי (היו גם סליקים להטעייה).

למשל, סליק המחלקה למילוי רימונים היה מתחת למחרטה גדולה וישנה ליד המוסך. המקדחה נקבעה לבטון בארבעה ברגים. רק עם סיבוב שני ברגים מסוימים, אפשר היה להזיז את המחרטה למרחק עשרה ס"מ, לכופף אותה ורק אז היה נפתח הפתח אל הסליק. מי שלא ביצע את ארבע הפעולות לפי סדרן, לא יכול היה להגיע לסליק, גם אם גילה את מיקומו.

על פי עקרון זה הוקמו מקומות מחבוא נוספים ונוספו אמצעי זהירות מתוחכמים. בזכרונותיו מספר יצחק שיפריס שב-1940, כאשר הוקמה מחלקת הגימור לרימונים ופצצות, הקימו בקיבוץ את הסליק הגדול והמתוחכם ביותר. הסליק שגודלו 2*2*3 מטר, נבנה באחד מבתי המגורים. על הפתח כיסתה ריצפה ניידת, שהופעלה מבחוץ באמצעות מנוף השקיה מס' 6.

וזה היה מבנה הסליק: לפני הכניסה לשירותים נבנה פרוזדור ברוחב 80 ס"מ ובאורך 2 מ'. במסגריה בנו ארגז ברזל - בדיוק בגודל זהה. עומק הארגז כ-50 ס"מ. הארגז הוכנס מתחת לריצפת הפרוזדור ומולא חול (עובי ריצפת הבטון המכוסה אריחים היה 10 ס"מ) את הארגז אפשר היה להסיע כעגלה על גלגלים קטנים באמצעות בורג ואום בעובי 10 ס"מ. הללו הופעלו על ידי כיפוף ולחיצה של מנוף, שעמד על הדשא בחוץ, מוסווה כמנוף השקייה. עם סיבוב המנוף היתה הריצפה זזה למרחק של 50 ס"מ והיה נפתח הפתח למחסן.

את תוצרת המפעל היו מסיעים להמשך הטיפול בתל אביב. המשלוח יצא על גבי משאית שמולאה בזבל. את המשאית הסיעו חבר משק בשם ירושלמי ובעל משאית תל אביבי, חבר ה"הגנה" בשם יצחק ולדפוגל. מכונית קטנה הייתה נוסעת לפני המשאית ובמקרה של סכנה היתה חוזרת למשאית לדווח.

לחברי נען נודע על הפעילות הזאת רק עם קום המדינה.