שרונה - הקריה

שרונה היתה מושבה גרמנית, שהוקמה במאה ה-19 מצפון ליפו. (כיום, שוכנת בלב תל-אביב - הקריה). לאחר מלחמת העולם השנייה הפכה שרונה בסיס משטרה בריטי, שהיווה יעד לפעולות של המחתרות. לאחר קום המדינה הפכה הקריה מרכז למשרדי הממשלה ומשכן המטה הכללי של צה"ל (מחנה רבין).

אדמות שרונה נרכשו על-ידי גרמנים ממסדר הטמפלרים ב-1870. המושבה החקלאית וקרקעותיה שימשו זמן רב מחסום להתפתחות העיר תל-אביב בכיוון מזרח. בתקופת המנדט הפעילו פרנסי תל-אביב לחצים רבים על התושבים למכור את אדמותיהם, אולם רק חלק קטן מהאדמות נמכר - בעיקר אלו שממזרח לאיילון (אזור נחלת יצחק).

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה (1933), נוצר גל אנטישמי גם בקרב התושבים הגרמנים בשרונה. בני המתיישבים, שיצאו ללימודים בגרמניה, הביאו לארץ את רעיונות הנאציזם וניסו להפיצם בקרב הפקידות הבריטית הגבוהה. הם אף גילו יחס עוין ליהודים. במאורעות 1936 היתה המושבה מקלט לאנשי כנופיות ולרוצחים ערבים.

במלחמת העולם השנייה הפכו הבריטים את שרונה מחנה הסגר לגרמנים. המושבה הוקפה גדרות תיל, והוקמו סביבה מגדלי שמירה. רוב הגברים הועברו למחנות אחרים, ובמקום נותרו בעיקר נשים וילדים, תושבים ערבים וכמה יהודים. הגרמנים לא הורשו לצאת מהמחנה ללא אישור מיוחד וליווי של נוטר חמוש. ברחובות פיטרלו שוטרים בריטיים ונוטרים, ובית-הספר במושבה (לימים - בית חולים הקריה) הפך קסרקטין ליחידת נוטרים, שקיימה שם קורסים מטעם ה"הגנה". בין היתר קיים סגל המדריכים של שרונה הדרכות בנשק לשוטרי "המשטרה המיוחדת" העברית, שמנתה יותר מ-1,000 איש וגויסה כעזר למשטרת תל-אביב.

במהלך המלחמה גירשו הבריטים את התושבים הגרמנים לאוסטרליה. בתי המושבה הפכו להיות מחנה של הצבא והממשל הבריטי. במקום הוקמה תחנת משטרה גדולה, ששימשה כתצפית של משמר החופים; סמוך לה שכן בסיס של ה-P.M.F.

(Palestine Mobile Forces), הזרוע המבצעית הניידת של המשטרה הבריטית, שפעלה נגד היישוב ונגד ההעפלה והיתה שנואה במיוחד, בגלל ההתנהגות הברוטלית של אנשיה.

ב-22 בפברואר 1946, ביצעה ה"הגנה" את מבצע "פוליס" נגד יחידות ה-P.M.F ברחבי הארץ. הפשיטות היו אמורות להתבצע בכפר ויתקין, בשפרעם, בג'נין ובמחנה שרונה - כולן באותה שעה, כדי להבטיח הפתעה טקטית ולהציג הישג יוקרתי של התקפה נגד יחידת מחץ בריטית. על הלוחמים הוטל לחדור בשקט לבסיסים (ששניים מהם שכנו בלב יישובים ערביים) לפוצץ כלי רכב ומבנים ולסגת במהירות.

בשרונה פעל כוח משותף מהגדוד השני של הפלמ"ח ומהחי"ש בתל-אביב, בפיקודו של דני מס. הנשק שהוקצה לפעולה הגיע באיחור, ונדרש זמן ארוך לניקויו, מה שעיכב את יציאת הכוח.

ב-11 בלילה הותקפו בסיסי ה-P.M.F בשפרעם ובכפר ויתקין. שתי הפשיטות הצליחו: שריוניות, מכוניות ומבנים הועלו באש, והכוחות נסוגו ללא נפגעים. הפשיטה בג'נין בוטלה ברגע האחרון, לאחר שהכוח איחר להגיע ליעד, והשוטרים הבריטים נכנסו לכוננות. בשרונה החליט המפקד דני מס לבצע את ההתקפה בכל זאת, למרות איחור של שעתיים ולמרות האפשרות שהבריטים נערכו לקראתה.

חבלני ה"הגנה" הגיעו אל המחנה משלושה כיוונים, אולם עוד לפני שהתקרבו לגדר הושמעה בו אזעקה, ואש כבדה ניתכה עליהם מכל הכיוונים. מפקד הכוח הפורץ, עמירם בלינקוב, החליט להמשיך בהסתערות פנימה. בינתיים, עקב טעות, נסוג כוח החיפוי, והחבלנים, שזחלו אל מרכז המחנה, מצאו עצמם תחת אש צולבת. ביריות נהרגו שניים מאנשי הכוח. האחרים הצליחו להגיע אל המשוריינים שבמרכז המחנה ופוצצו אותם. אחר-כך נסוגו תחת אש חזקה - ואז נהרגו שני לוחמים נוספים.

ארבעת חללי ההתקפה - עמירם בלינקוב, ידידיה אהרן, שרגא הר ואריה קסלמן - הובאו לקבורה בנחלת יצחק, בהשתתפות רבבות מאנשי היישוב.

הלווייתם הפכה להפגנת הזדהות המונית עם ה"הגנה". מפקד הפעולה בשרונה, דני מס, נהרג כעבור שנתיים, כשפיקד על הל"ה שעלו לגוש עציון.

השלטונות הבריטיים ראו בפעולה נגד בסיסי ה-P.M.F מפנה מסוכן במאבק היישוב נגדם. ההתגרות ביחידה המיוחדת, ההצלחות בכפר ויתקין ובשפרעם, ההעזה להגיע לג'נין - תחום ערבי טהור - וההצלחה החלקית בשרונה, היוו קפיצת מדרגה במאבק. נוספה עליה ההזדהות ההמונית של היישוב עם הפעולות, כפי שבאה לידי ביטוי בהלווייה של חללי שרונה.

האצ"ל והלח"י המשיכו בפעולות נגד הבסיס הבריטי בשרונה. בנובמבר 1946 פוצץ הלח"י ג'יפ בריטי באזור המחנה, והרג 3 שוטרים וקצין. באפריל 1947 חיבל הלח"י במרכז הבולשת הבריטית, ששכן במחנה.

ב-16 בדצמבר 1947 פינו הבריטים את המחנה, ולמקום נכנסו אנשי "המשטרה המיוחדת". המחנה הפך בסיס יהודי, ושמו הוסב ל"מחנה יהושע", על שמו של איש ה"הגנה" יהושע גלוברמן ז"ל. במחנה התמקמו מפקדת חטיבת גבעתי וכמה מיחידותיה, עד לירידתן דרומה בחודש מאי 1948.