מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

תל חנן (בלד א-שייח')

תל-חנן, שכונה בישוב נשר בעמק זבולון, היתה לפני כיבושה במלחמת העצמאות כפר ערבי עוין במיוחד ושמו בלד א-שייח'. בתקופת המאורעות, ביוני 1939, נערכה בכפר פעולת התגמול הראשון של היחידה לפעולות מיוחדות (פו"ם) של ה"הגנה". שמונה שנים מאוחר יותר, בדצמבר 47', פשטו על הכפר שתי פלוגות של ה"הגנה" בפעולת תגמול נוספת וקשה. המטרה: לפגוע באנשי הכפר שהיו מעורבים ברצח 39 פועלים יהודים בבתי הזיקוק לנפט במפרץ חיפה. היתה זו פעולת התגמול הגדולה ביותר בחודש הראשון למלחמה.

בין שלושת הנופלים בפעולה זו - בה נהרגו 60 תושבים ערבים - היה גם אחד ממפקדי הפעולה, חנן זלינגר. על שמו קרויה היום השכונה הגדולה, הנמצאת כ-5 ק"מ דרומית-מזרחית לחיפה, במורד הכרמל.

הפעילות סביב הכפר בלד א-שייח, שיקפה בעיית יסוד במוסר הלחימה של ה"הגנה". הבעיה באה לידי מיצוי בשאלה: "הבלגה או נקמה?" שאלה זו התעוררה ביתר חדות ודחיפות בימי המאורעות (1939-1936) כאשר ישובים ותושבים יהודיים הותקפו בידי כנופיות או בידי ערבים בודדים.

בראשית תקופת "המאורעות", סביב שנת 1936, התגבשה בישוב שיטת הגנה צמודה לישובים ולצידה נקבע עקרון ה"הבלגה".

משמעותה של ההבלגה היתה: פגיעה בפורעים בלבד ולא באזרחים שלווים. ההבלגה באה גם כדי להראות לבריטים את ההבדל שבין התנהגות הערבים לבין התנהגות הישוב היהודי, המוכיח בגרות, שליטה ואיפוק.

עם הזמן, נעשה ברור כי מדיניות ההבלגה איננה עונה עוד על הצרכים. עם זאת, פסלו ראשי הישוב וה"הגנה" את הנקמה, ובעיקר את הנקמה העיוורת, כדרך תגובה שיטתית. זו נראתה בעיניהם פסולה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה תכליתית.

גישה זו פעלה גם בימי השיא של הטרור הערבי. מרכז ה"הגנה עמד על המשמר והשגיח על מפקדים וחברי שורה שלא יחרגו מתחום המותר והרצוי. המגמה הברורה היתה: לפגוע באשמים ממש.

לביצוע פעולות הענישה הנקודתיות והמבוקרות, הקימה ה"הגנה" ביוני 39', מסגרת סודית ביותר, שכינויה - פו"ם (פעולות מיוחדות). זאת לאחר שיוצאי היחידות הניידות - הנודדת של יצחק שדה ואחרות - החלו לפעול, במקרים מסוימים, על דעתם עצמם.

הנהלת הסוכנות הכפיפה את הפו"ם ישירות לרמ"א (ראש המיפקדה הארצית של ה"הגנה") ולמעשה, למחלקה המדינית של הסוכנות. מקימו ומפקדו של הפו"ם, יצחק שדה, נדרש לקבל אישור, מראש, לכל פעילות מבצעית. הפו"ם אורגן בשלוש יחידות מרחביות: צפון, ת"א ודרום.

למרות שפעל רק מספר חודשים (יוני-נובמבר 39') ביצע הפו"ם סדרה ארוכה של פעולות. ביניהן היו פעולות תגמול נגד כנופיות ערביות, כדוגמת הפעולות בבלד א-שייח', בפיצוץ בית המוחתאר בח'רבת סעסע ופיצוץ בניינים ובארות בדרום הארץ. הפו"ם פעל גם נגד השלטון הבריטי, בנקודות חיכוך קשות. נסיונות חבלה נעשו במתקנים ובכלי רכב משטרתיים. כן הותקפו והוכו בלשים יהודים, שעבדו בבולשת ובמודיעין הבריטי וסייעו לבריטים נגד האינטרסים של היישוב. עוד עסק הפו"ם בפיתוח שיטות ואמצעי לחימה, אמצעי חבלה וחומרי לחימה כימיים (מוקשים, גז מדמיע, חומרי מיסוך, פצצות תבערה ועוד).

הכפר בלד א-שייח', שכן בצד הכביש היוצא מחיפה ומוביל לעמק יזרעאל. מספר תושביו היה כ-1,000. הכפר נקרא על שמו של הקדוש שייח' א-סוהילי הקבור במקום. בבית קברות סמוך נקבר גם ראש הכנופיה הערבית הראשונה בימי המאורעות, שייח' עיז-א-דין אל-קסאם. אל-קסאם, הנהיג את כנופיית "היד השחורה", נגד הבריטים ורצח יהודים בנהלל ומקומות אחרים עד שנורה ונהרג בשנת 1935 בצפון השומרון. האיש היה נערץ בקרב הערבים וגדודי "אל-קסאם", הג'יהאד האיסלמי, נקראים היום על שמו.

בשנים שלפני מלחמת העצמאות, עבדו רבים מתושבי בלד א-שייח' במחנות הגדולים של הצבא הבריטי סביב חיפה. הכפר נודע בעוינותו הרבה לתושבי הישובים היהודיים בסביבה, שנאלצו להשתמש בכביש הראשי שעבר בו. גם פועלי בית החרושת למלט "נשר", שקם בפאתי הכפר, הותקפו פעמים רבות בדרכם לעבודה.

בחודש מאי 1939, ביצעו שניים מתושבי הכפר רצח מחריד של יהודי. השניים, נהגי קטרים ברכבת העמק, הטילו לכיבשן הרכבת את חברם לעבודה, שעבד כמסיק התנורים. האיש, שהמשיך בעבודתו ע"פ הוראת מוסדות הישוב ש"לא לעזוב מקומות עבודה, הגם שיש בהם סכנה" - נשרף כליל. מיפקדת ה"הגנה" בחיפה, שהיתה ממונה על פו"ם צפון, החליטה להגיב: חוליה בת שישה מתנדבים נשלחה לחסל את שני נהגי הקטרים, תושבי בלד א-שייח', ושלושה תושבים נוספים מהכפר, שפגעו ביהודים בצליפות.

החוליה יצאה בלילה מקיבוץ יגור. אנשיה היו לבושם במדי המשטרה הבריטית. השישה היו: מאיר (מוניה) מרדור, אריה כץ, טוביה אומני, חיים לסקוב, אבינועם סלוצקי ורמי זלינגר. הם השתמשו במשוריין משטרתי ובשלב מסוים הלכו ברגל. בגלל העוצר, שהטילו הבריטים, ובשל בעיות עבירות, לא הצליחו להגיע לכפר באותו לילה.

בלילה שלמחרת, הגיעה הקבוצה ובה משתתף נוסף (אלכסנדר קון) בדרך אחרת, אל מרכז הכפר. לבושים במדי משטרה בריטיים, עברו הנוקמים את הכפר לאורכו, עד אשר הגיעו לבתים המסומנים. ביצוע הפעולה החל אחר חצות. חיים לסקוב ואלכסנדר קון, "הקצינים הבריטיים", נכנסו לבתים והוציאו את הגברים המבוקשים. לאחר שזיהו את רוצחי מסיק התנורים ואת "הצלפים" - חיסלו אותם בירי מאקדחי תופים (שאינם משאירים תרמילי כדורים במקום הביצוע). בתום הפעולה, מיהרו השבעה להעלם לכיוון שכונת נווה-שאנן. תוך כדי ההליכה המהירה, שפכו על עקבותיהם אבקת פלפל טחון, המקשה על זיהוי עקבות.

לקראת סוף דצמבר 1947, החל ארגון ה"הגנה" בביצוע פשיטות תגמול נגד יעדים גדולים, שחייבו הפעלת כוחות ניכרים (לפי מושגי אותם ימים) שהיקפם עולה על פלוגה. שתי פשיטות התגמול הראשונות בממדים אלה, בוצעו נגד בלד א-שייח' ונגד הכפר סלמה, ליד תל אביב.

בלד א-שייח' נחשב, בתחילת מלחמת העצמאות, כבסיס העוין ביותר בגזרה המזרחית של חיפה. ב-30 בדצמבר 1947, התנפלו פועלים ערבים בבתי הזיקוק במפרץ על היהודים חבריהם לעבודה, והרגו 39 מהם. רבים נפצעו. הערבים הגיבו, אמנם, על פעולת אצ"ל, שהטיל זמן קצר קודם לכן, פצצה לתוך קהל פועלים ערבי במקום, וקטל 6 מהם - אך ה"הגנה" החליטה להגיב על הטבח המחריד שביצעו הערבים.

מכיוון שרבים מן התוקפים זוהו כתושבי הכפרים הסמוכים, בלד א-שייח' וחאלסה - הוחלט לתקוף את שני הכפרים בכח גדול. אור ליום 1 בינואר 1948, בשעה 1:30 יצא כח גדול מיגור לכיוון בלד א-שייח'. בכח היו ארבע מחלקות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושתי מחלקות מחי"ש חיפה. על הכח פיקד חיים אבינועם, סגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. הפקודה היתה: לפגוע במספר רב, ככל האפשר, של גברים נושאי נשק, לחבל ברכוש ולהמנע מפגיעה בנשים ובילדים.

בכניסה לכפר אבד יסוד ההפתעה. הכח נתקל בירי מצד תושבים מקומיים ומצד נוטרים וחיילי הלגיון העבר-ירדני, שחנו במחנות בריטיים בסביבה. בגלל האש, שניתכה מן הבתים, אי-אפשר היה להימנע מפגיעה גם בנשים ובילדים, וכאלה אמנם נפגעו. בסיכום המבצע נהרגו 60 מאנשי הכפר, רובם, גברים נושאי נשק. לכח התוקף היו 3 הרוגים.

עם כיבוש חיפה, הוגש לתושבי הכפר אולטימטום,באמצעות המפקד הבריטי. הערבים נקראו להסגיר את הלוחמים הזרים ולהניח את נשקם. הם סרבו. הלחימה נגד הכפר נמשכה. התחמושת בכפר אזלה וקצין ב"צבא ההצלה" של קאוקג'י, שכוחותיו שהו בכפר, הציע לתושבים להתפנות, עד יעבור זעם, לכפרים ערה וערערה במשולש. הכפר נכבש.

עוד באותה שנה, 1948, התיישבו במקום עולים חדשים.