מוזיאון הגנה
אתרי ההגנה

תל-עמל

תל-עמל (ניר דוד) היה הישוב היהודי הראשון, שעלה לקרקע בשיטת התיישבות מקורית ונועזת, שזכתה לכינוי "חומה ומגדל". העליה, ב-10 בדצמבר 1936, הפתיעה לחלוטין את ערביי א"י בראשית המאורעות. היא הפכה סמל להתיישבות הבטחונית הישראלית והביאה בעקבותיה 50 ישובים נוספים שעלו באותה שיטה.

ישובי חומה ומגדל, שקמו במקומות שונים בארץ בין השנים 1939-1937, שינו לחלוטין את מפת ההתיישבות היהודית בארץ וקבעו במידה רבה את גבולותיה. הם שימשו דוגמא ומופת לכל מבצעי ההתיישבות הבטחונית שאירגנו ה"הגנה" ומוסדות הישוב עד קום המדינה.

ההכרח לכוון את ההתיישבות היהודית לפי צרכים מדיניים ואסטרטגיים הוברר לכל בשנת 1937. ההצעה לחלוקת הארץ, שהעלו הבריטים באותה שנה לנוכח המרד הערבי, קבעה שאיזורים בהם לא דרכה רגלו של מתיישב יהודי - לא יכללו בגבולות המדינה היהודית. הצעה זו הוכיחה כי מדינה יהודית לא תיבנה מעצומות ונאומים, אלא - כהגדרת ראשי הישוב - "בהתיישבות ובהגנה על עמדות שנרכשו בכספי העם ובזיעת בניו".

משה שרת, אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, היה האיש שדירבן ועודד את כיבוש האיזורים החדשים בהם נרכשו אדמות. בין החוליות החלשות מאוד נחשבו אז איזורים כמו הגליל המערבי, עמק בית שאן, הרי שומרון, הרי חברון והנגב.

יוזמה התיישבותית זו, הטילה תפקידים חדשים על ארגון ה"הגנה". עד אז ליווה הארגון כל ישוב, עם עלייתו. יחד עם המחרשות והטרקטורים, נשלחו לנקודה החדשה מדריכים וכלי נשק. שיטת "חומה ומגדל", שהחלה בעיצומם של ימי המרד הערבי, חייבה גישה שונה: כל נקודת ישוב אמורה היתה להיות, מימיה הראשונים, בעלת אופי צבאי-הגנתי ממש. לכן הוצב ארגון ה"הגנה" בראש מסע ההתיישבות הזה, שכיסה את הארץ מדן ודפנה בצפון, דרך חניתה בגליל המערבי, עין-גב שעל הכנרת ועד כפר-מנחם ונגבה בנגב.

את תל-עמל הקימו ארבעים בחורות ובחורים צעירים, שייסדו בסוף שנות ה-20 תנועת נוער חלוצית בא"י, "השומר הצעיר" שמה. הם גמרו אומר לייסד את הקיבוץ הארצישראלי א' של השומר הצעיר, והחלו להתגבש כגרעין חלוצי במקום ארעי בין שכונת בורוכוב (גבעתיים) לנחלת יצחק, השכנה.

בראשית 1934 סיירו חברי תל-עמל בעמק בית-שאן ונדהמו מן העזובה. עם שובם, החלו ללחוץ על המוסדות לרכוש את הקרקעות שם. הללו הצליחו להניע את אנשי הפדרציה הציונית בדרום אפריקה לתרום לגאולת הקרקע בעמק בית-שאן, בתנאי שהישוב הראשון שם ייקרא על שמו של דוד וולפסון (נשיאה השני של ההסתדרות הציונית) לכן נקרא, לימים, קיבוץ תל-עמל בשם ניר-דוד.

המשימה שנטל על עצמו הקיבוץ, הביאה אותו לעקור - בטרם עת - מאיזור ת"א לקיבוץ בית-אלפא, הישוב הסמוך לגבול עמק בית-שאן. מכאן יצאו בוקר בוקר לאדמות תל-שוק, מרחק שלושה ק"מ וחצי, כדי לבצע במקום ההתיישבות המיועד, ניסויים חקלאיים.

באפריל 1936, שרפו ערביי העמק את שדה החיטה ואת האוהלים באתר ההתיישבות. כך החלה בעמק תקופת המאורעות, במהלכה הותקפה כל מערכת ההתיישבות היהודית.

עוד באותו לילה נשבעו חברי תל-עמל לשוב לאדמתם, הפעם לישוב קבע. סיפר יהושע לוריא, מראשוני הקיבוץ: "תחילה חשבנו להתגבר על התוקפים בכח ההעזה בלבד - נבוא בלילה, נחפור חפירות, נתחפר בהן, ואם יהיה צורך - נגן על עצמנו. אך הצעת המוסדות, למרות הלחץ שלנו, היתה - להמתין עד יעבור זעם."

בינתיים התגברו המאורעות, שכונו בפי יושבי הארץ "המרד הערבי". הישוב היהודי כולו נכנס לתקופת מצור. יריות הומטרו על היישובים והתנועה בדרכים היתה בחזקת סכנה. הישוב בן 400 אלף התושבים הועמד בפני גילויים של אלימות קשה. תוך כדי כך החמיר המצב המדיני. הוועדה המלכותית, בראשות הלורד פיל, שעמדה להגיעה ארצה, עוררה חששות כבדים. הובע חשש שתחליט על הוצאת עמק בית-שאן מתחומי ההתיישבות.

סיפר יהושע לוריא: "פחדנו שכל העבודה והסבל שהשקענו במשך שנתיים בהכשרת עמק בית-שאן להתיישבות יהודית, יירדו לטמיון. לכן חיפשנו דרך לחזור, ויהיה מה, לאדמות תל-שוק. לחצנו על חיים שטורמן ועל גוש חרוד של ארגון ה"הגנה" שיאפשרו לנו להקים מיד נקודת קבע."

לחצים אלה השתלבו אז היטב במגמה שהוביל, כאמור, משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות. שרת, ששב בנובמבר 1936 מלונדון, סבר כי יש למלא מייד את "החורים" במפת ההתיישבות היהודית בא"י. וכך, בבוקרו של ה-10 בדצמבר 1936, הופתעו הרועים, שרעו צאנם בשדות העזובים והשרופים של מתיישבי תל-עמל, לראות שיירה גדולה של מכוניות. "היהוד חזרו!" עברה הקריאה בעמק, אך לא במהירות מספקת כדי לעצור את הארוע שיהיה להיסטוריה.

העליה לתל-עמל היתה ייחודית ומסובכת, משום שהיתה מבוססת על טכניקה בלתי מוכרת עד אז של הבאת "ישוב שלם" על גבי משאיות והקמתו תוך יום אחד.

לבחירת השיטה קדמו דיונים רבים. עלו הצעות שונות ומשונות, כיצד להקים נקודה מבוצרת בלב השטח הערבי. היו שהציעו להקים סוללות עפר מסביב למחנה, היו שטענו כי יש להקים צריפים ולחזקם בקירות בטון עד גובה החלונות ועוד ועוד. שלמה גרזובסקי (גור) חבר קיבוץ תל-עמל, הוא שהציע לבסוף את ההצעה שהתקבלה על-ידי הוועד, והפכה אותו לאבי ישובי חומה ומגדל. (במלחמת העצמאות, כבר פיקד גור על חיל המדע של צה"ל).

גור הציע להקים חומה עשויה תבניות קרשים ממולאות חצץ, שתקיף חצר סגורה (35*35 מ') ובה ארבעה צריפים ועמדות בארבע פינותיה. במרחק מה מהחומה - תימתח גדר תיל צבאית ובמרכז החצר יעמוד מגדל תצפית ועליו זרקור. גנרטור קטן יספק חשמל לזרקור ובמיכל המים, שיעמוד על המגדל, יאגרו מים לצרכי המחנה.

החידוש העיקרי בתוכניתו של גור היה דווקא מהירות ההקמה. חובה היתה להעמיד הכל ביום אחד, בטרם יתעוררו הכנופיות הערביות או הבריטים ויבואו להפריע. לכן, כל המרכיבים, כולל הקירות, החצץ והמגדל, הוקמו מספר ימים קודם לכן בחצר קיבוץ בית-אלפא. בבוקר העליה הם הועמסו - מפורקים - על-גבי משאיות ויצאו לכיוון תל-שוק.

שמונים איש, אנשי תל-עמל וחבריהם מבית-אלפא, יצאו בשעות הבוקר למשימה. בתחילה הוצב המיגדל. בצהריים כבר עמדו הקירות, ואחר-הצהריים עמד המחנה כולו על תילו, להפתעת ערביי הסביבה. הרגשת חג פשטה בכל העמק המזרחי ומאות מאנשי ישובי העמק באו לראות את המחזה, למרות הסכנה.

הלילה הראשון בא. עשרים ושניים בחורים נשארו לשמור על המחנה, השאר חזרו לבית-אלפא. לא היה בידיהם נשק חוקי, להוציא שני רובי ציד. עם זאת, בחצץ היו טמונים, לשעת הצורך, חמישה רובים גרמניים ומספר אקדחים. בבית-אלפא עמדו בכוננות הנוטרים שליוו בבוקר את השיירה, וציפו לאות מצוקה. אך הערבים לא תקפו את הנקודה המבוצרת. לדברי 'ספר ההגנה', הם היו המומים מן החידוש ומן התעוזה.

כאמור, מיום עליית תל עמל, קיבלה ההתיישבות בארץ כיוון חדש. שלמה גרזובסקי-גור בן ה-24 צורף למחלקת ההתיישבות של הסוכנות כמתכנן ראשי של עליות חומה ומגדל. הצטרף אליו דוד (דוידק'ה) נמרי מאשדות-יעקב, שהתמחה בארגון מסעות העליה לפרטיהם. שיטת "חומה ומגדל" שוכללה מדי פעם והותאמה לנסיבות. את מקום העליה ומועדה היתה קובעת ועדה מטעם המוסדות המיישבים, הישובים השכנים ונציגי מרכז ה"הגנה". תפקיד אנשי ה"הגנה" היה לקבוע עם מפקד המקום, לרוב סמל נוטרים, את סידורי האבטחה ביום העליה ולאחריו ואת כוחות המשמר בימים הראשונים של המחנה. הישוב החדש קיבל, בנוסף לנשק הלגלי של השוטרים, גם ציוד ממחסני ה"הגנה": "מקלע אחד או שניים, חמישה עשר עד עשרים רובים, שני תת מקלעים ומספר אקדחים ופצצות", כדברי אחד החברים.

ביום העליה נהגו כיתות נוטרים ואנשי מגן לצאת לפני השיירה, לסייר בשטח ולתפוס משלטים, סמוך למקום המחנה וסביבו. רק אחרי שהובטחו אלה - יצאה לדרכה השיירה.

העליה המפורסמת השניה בתולדות ישובי חומה ומגדל, היתה בחניתה, אז בלב האיזור הערבי בצפון הגליל המערבי.