משמר העמק

קיבוץ משמר העמק, שבעמק יזרעאל, שימש בשנות ה-40 - בסיס אימונים מרכזי של הפלמ"ח. במלחמת העצמאות הפך אתר קרבות, שבו הובס "צבא ההצלה" על-ידי כוחות פלמ"ח, כרמלי ואלכסנדרוני. הקרב היה אחד מקרבות המפתח בשלב הראשון של המלחמה.

קיבוץ משמר העמק נוסד ב-1926 והיה היישוב העברי הראשון באיזור זה של עמק יזרעאל, למרגלות רמת מנשה. במאורעות תרפ"ט (1929) הותקף הקיבוץ וננטש זמנית בעקבות מחסור בנשק ולפי הוראות המשטרה הבריטית. כעבור שישה ימים, כשהשיגו חברי המשק רובים אחדים, שבו למשמר העמק.

ליד הקיבוץ ניטע היער הראשון של תנועת השומר הצעיר, שחובל ונפגע בידי הערבים במאורעות 1939-1936. למרות זאת נמשכה תנופת הייעור, ומ-1941, עם הקמת הפלמ"ח, שימשו היערות מקומות אימונים לקורסים מקצועיים שונים. בין היתר, התאמנו כאן המחלקה הערבית, החבלנים, הסיירים ועוד. המערה הסמוכה למשמר העמק, ששימשה גם היא לאימונים, קיבלה את הכינוי "מערת הפלמ"ח".

במלחמת העולם השנייה התאמנה בחורשות משמר העמק המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח. אנשי המחלקה, כ-60 במספר, יועדו לפעול עם הבריטים, מאחורי הקווים, במקרה של פלישה גרמנית לארץ-ישראל, כשהם מחופשים לחיילים גרמנים. כדי להשריש בהם את אורח החיים של אנשי צבא גרמנים היה המחנה במשמר העמק "גרמני" לכל פרטיו: שפת הדיבור, ההתנהגות, המדים והנשק. האימונים היו בנשק שלל גרמני. התלווה לכך גם אימון משימתי לפעולות קומנדו, בהדרכת מדריכים בריטיים ומפקדי ה"הגנה".

ב-1944 עברו אנשי המחלקה קורס מ"כים, שאחריו גויסו לחטיבה היהודית הלוחמת (חי"ל). הם לא הספיקו להשתתף בקרבות. עם סיום המלחמה נטלו אנשי המחלקה חלק בגילוי פושעי מלחמה נאציים ובפעולות נגדם. הם סייעו גם לפעולות ההעפלה והבריחה. בשובם ארצה השתבצו מחדש בשורות הפלמ"ח.

ב-4 באפריל 1948, עם תחילתו של מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים, תקף צבא ההצלה, בפיקודו של פאוזי אל-קאוקג'י, את משמר העמק. מטרתו של קאוקג'י היתה לכבוש יישוב עברי, להשמידו ובכך לעשות את שלא עלה עד אז בידי כוח ערבי כלשהו, ולגרוף יוקרה רבה במחנה הערבי. משמר העמק היה קיבוץ גדול, בן כ-600 נפש, והתאים לתוכניות: הוא שכן סמוך לריכוזי צבא ההצלה בשומרון, היה מוקף כפרים ערביים וחלש על ציר ואדי-מילק, דרכו עברה אז התחבורה ממרכז הארץ לחיפה ולצפון. בטווח הרחוק יותר קיווה קאוקג'י לפרוץ מעמק יזרעאל לעבר חיפה, כדי לכבוש אותה, תוך תיאום עם הגדוד הדרוזי שבמרחב שפרעם והכוחות המקומיים בחיפה.

כוח התקיפה הגדול כלל שני גדודים, אחד מהם עיראקי, יחידת שריון שבה 7 תותחי שדה, כוח עתודה בן שתי פלוגות וכפריים מזוינים מהסביבה.

ל"הגנה" היו ידיעות מוקדמות, אך לא מדויקות, על כוונותיו של קאוקג'י. סיור שיצא ממשמר העמק לחורשות הסמוכות, איתר את ריכוזי האויב ואת סוללות התותחים שלו, וכן ריכוזי רובאים ומרגמות על הגבעות שסביב הקיבוץ. לחברים ניתנה התרעה והמגינים נערכו בעמדות. בקיבוץ לא היו מקלטים וחפירות, ולכן רוכזו הנשים והילדים במחסות.

בשעה 16:50 פתח צבא ההצלה בהפגזת תותחים כבדה על הקיבוץ. מספר חברים נהרגו, ונגרם נזק רב לבניינים, כולל בנייני הביטחון. נזק רב נגרם למוסד החינוכי. החשמל נותק, המים זוהמו ומשק החי נפגע קשות. כ-400 לוחמים ערביים ועימם 6 שריוניות החלו להתקדם לעבר המשק, בחיפוי הרעשה ארטילרית ואש מקלע. המגינים השיבו אש חזקה. בערב, לאחר שחסמו את הכבישים המובילים לקיבוץ, החלו הערבים לסגת.

הפוגת הלילה נוצלה על-ידי המגינים להתארגנות מחודשת. לפנות בוקר הגיעה דרך השדות תגבורת ראשונה של פלוגת חי"ש מחטיבת גולני, ובה כ-100 איש מיישובי העמק. הם נשלחו לחורשות, כדי לאבטח את הקיבוץ מן האגף, למקרה של התקפת פתע.

למחרת, 5 באפריל, התחדשה ההפגזה על משמר העמק בעוצמה רבה, והערבים כבשו את המשלטים החולשים על הקיבוץ. בשלב זה התערבו הבריטים ודרשו הפסקת אש ל-24 שעות. הפצועים פונו בחסות הבריטים. הילדים והמטפלות הוברחו על-ידי אנשי הקיבוץ דרך השדות.

בינתיים ריכזה ה"הגנה" באזור כוחות תגבורת גדולים לביצוע התקפת נגד. הימים היו, כאמור, ימי מבצע נחשון, שסימן את השינוי האסטרטגי בתפיסת הקרב של ה"הגנה": לא עוד מגננה פאסיבית, על שיירות, אלא ייזום פעולות לכיבוש שטחים, החולשים על הדרך לירושלים, תוך פעולה משולבת של כוחות גדולים בשטח נרחב. הוחלט ליישם את המדיניות החדשה גם במשמר העמק.

למפקד הפעולה מונה יצחק שדה, אז, מפקד שירות המשוריינים של ה"הגנה". לאזור הגיעו הגדוד הראשון של הפלמ"ח (גדוד "העמק") שפעל לראשונה כמסגרת גדודית טקטית, וכן פלוגה מחטיבת כרמלי ופלוגה מוגברת של חטיבת אלכסנדרוני.

הוחלט שגדוד הפלמ"ח יתקוף במרוכז בשטח שסביב משמר העמק, למרות שהיתה זו פעולתו הראשונה במסגרת גדודית. ב-8 באפריל בלילה יצאו שתי פלוגות להתקפה. פלוגה שלישית יצאה מייד לאחר-מכן וכבשה את הכפר ע'וביה אל-פוקה.

משלב זה החלו קרבות על המשלטים שמדרום וממזרח למשמר העמק. בבוקר ה-9 באפריל הגיעו תגבורות אויב גדולות, שביצעו התקפת נגד חזקה, בסיוע הנחתה ארטילרית רצופה. מטוסי טייסת מס' 3 של שירות האוויר ("טייסת הגליל") ביצעו הפצצה ראשונה על תותחי צבא ההצלה. שיירת משוריינים יהודיים, שניסתה להגיע למשמר העמק, נבלמה. השלוחות שמסביב לחירבת בית-ראס נכבשו בידי הערבים, אולם כשניסו אלה לחדור לחורשות, נהדפו על-ידי כוחות החסימה שבמקום.

אחר הצהריים פתחו כוחות ה"הגנה" בפעולת נגד. שתי הגבעות נכבשו שוב. לפנות ערב החלו לוחמי צבא ההצלה בנסיגה, תוך ירי חזק. בלילה נסוגו כוחות הפלמ"ח לבסיסם, וכן נסוגה יחידת גולני שהחזיקה בכפר ע'וביה, מאחר שהיו לה נפגעים רבים. לפני נסיגתה פוצצה חלק גדול מבתי הכפר. במקביל, הגיעה לקיבוץ תגבורת נוספת של שתי מחלקות חי"ש מהעמק, שחייליהן הביאו על גבם תחמושת ופגזי מרגמה.

בליל 12-11 באפריל טוהר האזור שמצפון למשמר העמק. פלוגת חי"ש כבשה שני כפרים ערביים; וכך חודש הקשר עם חיפה בכביש הראשי.

בליל 13-12 באפריל פעלו כוחות הפלמ"ח וה"הגנה" בשטח המישורי דרומית-מזרחית לקיבוץ, ותקפו את כוחות צבא ההצלה מן העורף. נכבשו משלטים וכפרים ערביים, תוך גרימת אבדות רבות. אנשי קאוקג'י הגיבו בהתקפת נגד חזקה בסיוע תותחים, מרגמות ושריוניות. בצהריים הגיעה תגבורת ערבית גדולה מג'נין והתארגנה להתקפת נגד נוספת. הכוח העיקרי, ועימו תותחים, נע לעבר החורשות. כשהיה במרחק 300 מטר מהחורשה, פתחה עליו פלוגה שהמתינה במארב באש חזקה, וגרמה לו אבדות קשות. אחד התותחים אף התפוצץ על תחמושתו.

לאחר קרב של כ-13 שעות החל צבא ההצלה בנסיגה. היו לו יותר מ-100 נפגעים. לכוחות הפלמ"ח והחי"ש היו 3 הרוגים ו-15 פצועים.

למחרת החלה מנוסה המונית של הערבים מכל כפרי הסביבה. במטה ה"הגנה" החליטו לנצל את ההצלחה ולרדוף אחר צבא ההצלה. הכפרים הערביים כופרין ולג'ון הותקפו, וחלק מהכוחות הערביים נפגע. המרדף הופסק בשל עייפות הלוחמים.

קאוקג'י המובס נאלץ להודות בתבוסה. הוא ניסה להצדיקה בכך ש"לחם מול 15 אלף חיילים יהודים, שהיו תחת פיקודו של גנרל רוסי".

לקראת סיום המערכה במשמר העמק ביקש קאוק'ג'י סיוע מהגדוד הדרוזי של צבא ההצלה, שתקף את רמת יוחנן. גם הכוח הזה הובס, לאחר קרבות קשים עם יחידות כרמלי.

בקרבות משמר העמק ורמת יוחנן נפגע כוחו העיקרי של צבא ההצלה, ומאז לא ביצע עוד פעולות התקפיות. כוחות ה"הגנה" הוכיחו את עליונותם בקרבות בשדה פתוח, מול אויב עדיף בלוחמים ובחימוש. השליטה באזור איפשרה מעבר בטוח בציר ואדי מילק מהמרכז לצפון.