פתיחה והקמת הארגון

פתיחה:

עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר.

עצום ורב החוב שחייב היישוב והעם היהודי להגנה בכל שלבי קיומה והתפתחותה, מהניצנים הבודדים בימי היסוד הראשונים - בפתח תקווה, ראשון לציון, גדרה, ראש פינה, זכרון יעקב, מטולה, דרך 'השומר' של חלוצי העלייה השנייה, הלגיון העברי -במלחמת העולם הראשונה, מגיני תל-חי, והגידול המתמיד של ארגון-הגנה ארצי בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, הקמת חיל הנוטרים במאורעות 1939-1936, יסוד הפלמ"ח וגדודי חי"ש, ההתנדבות ההמונית במלחמת-העולם השנייה והקמת הבריגדה העברית הראשונה, ועד מאבקה האדיר של ההגנה במחצית הראשונה של המלחמה נגדנו מ-30 בנובמבר 1947 עד 31 במאי 1948.

בלי הנסיון, התכנון, כושר הפעולה והפיקוד, הנאמנות ורוח הגבורה של ההגנה לא היה היישוב עומד במבחן-הדמים האיום שבא עליו בששת החודשים האלה, ולא היינו מגיעים למדינת ישראל...

(מתוך יחוד ויעוד, תל-אביב 1980)

הקמת הארגון:

ארגון ההגנה היה הגוף הצבאי של הישוב היהודי בארץ ישראל ושל התנועה הציונית עד הקמת המדינה במאי 1948, כאשר הייתה ההגנה ל'צבא הגנה לישראל'. ההגנה הוקמה ביוני 1920 במטרה לממש את רעיון ההגנה העצמית של יהודים על חייהם ורכושם. הרעיון, שמקורו בחוגים ציוניים אשר מימשוהו כבר בפעולות הגנה עצמית בגולה והמשיכו בארץ בפעילות כשומרים עבריים במושבות ובארגונים 'בר גיורא' ו'השומר' - הביא את חסידיו ליזום הקמת ארגון הגנה יהודי ארצי. הוגי ההגנה ומיסדיה הגיעו למסקנה שאין להסתפק בשמירה ערבית, שהייתה נהוגה ברוב היישובים היהודיים וכן אין די בסיועם של כוחות הביטחון של השלטון הבריטי ועל כן הכרח להקים כוח יהודי עצמאי. הרעיון לא התקבל על דעת הכל והיו שהתנגדו לו מסיבות שונות.

רק בהדרגה היה ארגון ההגנה לארגון כללי של מוסדות היישוב היהודי המאורגן.

ראשיתו בתנועת הפועלים, כארגון של מפלגת 'אחדות העבודה' (קיץ 1920) ולאחר חודשים אחדים, עם הקמת ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, עבר לחסותה. החל מ-1930, בעקבות מאורעות תרפ"ט, הייתה ההגנה לארגון הכפוף להנהלת הסוכנות היהודית ולוועד הלאומי ("המוסדות הלאומיים") והקיפה את כל הזרמים בישוב.

בכל שנות קיומה הייתה ההגנה ארגון מחתרתי ובלתי מוכר רשמית על-ידי השלטון הבריטי. ואולם, בתקופות ובנסיבות שונות העמידה ההגנה, בהוראת מוסדות היישוב, אנשים ויחידות לפעולות משותפות עם כוחות השלטון הבריטי, שבמקרים אלה העלים עין מחברותם בהגנה. בדרך זו ניתן לחברי הגנה לשאת נשק חוקי, להתאמן ולרכוש ידע צבאי, לקיים פעילות מבצעית ולעיתים אף לקבל שכר משלטונות המנדט. כך למשל: מסגרת הנוטרות החוקית שימשה בפועל זרוע של ההגנה; ב'פלגות הלילה' יצאו לפעילות מבצעית חברי הגנה מגוייסים כנוטרים בהדרכתו ובפיקודו של 'הידיד', קפטן אורד צ'רלס וינגייט, הבריטי; במלחמת העולם השנייה שרתו אנשי הגנה רבים בצבא הבריטי וצברו ניסיון צבאי ומבצעי שהועבר לאחר מכן להגנה ולצה"ל; הפלמ"ח, הזרוע המגויסת ה"סדירה" של ההגנה, שהוקם במאי 1941, כחלק מההכנות נגד פלישה גרמנית אפשרית לארץ, סייע כבר בראשיתו לחדירת הצבא הבריטי לסוריה ולבנון ומאפריל 1942 התאמן חודשים אחדים בהדרכת מפקדים בריטים ובמימון המודיעין הבריטי.

ה'מרד הערבי' בשנים 1939-1936 (או מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) חייב את ארגון ההגנה לפתח גישות ושיטות פעולה חדשות כגון 'יציאה מהגדר' והקמת יחידות 'נודדות' במטרה לפגוע בפורעים הערבים בבסיסיהם בהתאם למדיניות ה'הבלגה' של ההנהגה המדינית: הימנעות מפגיעה באזרחים שאינם לוחמים.

ארגון ההגנה לא פעל בתחום הצבאי בלבד. במסגרת התפיסה שהנחתה את מדיניות ההתיישבות של ההנהגה הלאומית, לפיה יקבעו הגבולות על-פי פריסת היישובים היהודיים בארץ, נדרשה ההגנה לשיתוף פעולה עם התנועות החלוציות והמוסדות המיישבים בייזום מבצעי התיישבות חדשה, בהגנה על היישובים החדשים ובחיזוק היישובים הקיימים.

בתחום העלייה הופקדה ההגנה, באמצעות 'המוסד לעלייה ב' על הבאת יהודים לארץ כמעפילים, בניגוד למדיניות הבריטית, הן בדרך הים והן ביבשה. מפעל ההעפלה נועד להציל יהודים ולהוציאם מהגולה, ואחרי מלחמת העולם השנייה לאפשר לניצולי השואה להגיע לארץ-ישראל, לחזק את היישוב היהודי בארץ ישראל ולהפר את מדיניות הגבלת העלייה של בריטניה.

בין השנים 1947 - 1945 היו ההתיישבות וההעפלה יחד עם הפעילות הצבאית של ההגנה - אמצעי המאבק העקריים כנגד המדיניות האנטי ציונית של הבריטים והם שהכשירו את היישוב למלחמת העצמאות והקמת המדינה.

על אף העובדה שהחברות בארגון ההגנה, שהיה ארגון מחתרתי, העמידה את המתנדבים לשורותיה בסכנת מאסר והפעילות בארגון חייבה למשמעת קפדנית והיתה כרוכה בסכנת חיים, הצליח הארגון לכלול בשורותיו מתנדבים רבים מכל שדרות העם, מהעיר, המושבה, המושב והקיבוץ, ולקיים את עקרון הכלליות שהונח ביסודו. ערב מלחמת העצמאות מנה הארגון כארבעים ושישה אלף איש ואישה. בכל שנות קיומו שקד הארגון על צבירת אמצעי לחימה לאנשיו, אמצעים שנרכשו בחו"ל בדרכים שונות ומשונות (רכש) ואמצעים שיוצרו במכונים מחתרתיים בארץ (תעש).

לקראת החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, נערכה ההגנה למלחמה בערביי הארץ ופלישה של צבאות ערב. במהלך המחצית הראשונה של המלחמה (עד מאי 1948) העמידה ההגנה כוח מגוייס, מאומן ומצוייד בן כ-50 אלף איש, שפעל ב-12 חטיבות, גרעינים של חיל אוויר וחיל ים, חילות מסייעים ומערכת תחזוקה ושרותים הנדרשים לצבא סדיר. פיקוד ההגנה ניהל את המאבק הצבאי בערביי ארץ ישראל וביחידות המתנדבים ממדינות ערב עד להקמת צה"ל והמשיך במשימה, כמטה הכללי של צה"ל, בפיקוד על חטיבות צה"ל וחילותיו במלחמתם נגד צבאות ערב, עד תום מלחמת העצמאות.

מיום הקמת ההגנה עד מלחמת העצמאות נפלו 1,054 מחבריה (ובהם 35 חברות) בכל תחומי הפעילות.

אלפים מחברי הארגון נפלו במלחמת העצמאות והם נמנים עם כל חלליה.

פועלה של ההגנה שזור בתולדות המפעל הציוני בארץ ישראל, בלעדיה לא היה מושג יעד הקמת המדינה העברית וקיומה.