ההגנה והפורשים

ב-1940 פרשה מהאצ"ל קבוצה שלא הסכימה עם שיתוף הפעולה של האצ"ל עם הבריטים והקימה את הארגון שכונה מאוחר יותר לוחמי חרות ישראל (לח"י). האצ"ל שתף פעולה עם הבריטים, כמוהו כהגנה, משך רוב שנות מלחמת העולם השנייה. בשנת 1944 הכריז האצ"ל על מרד נגד הבריטים והחל בפעולות אלימות, בעיקר כנגד מתקנים בריטיים, בעוד לח"י פועל נגד אנשי משטרה וצבא בריטיים. לקראת סיום המלחמה מסוף 1944 ואילך הגבירו שני הארגונים את פעילותם.

המוסדות הלאומיים דרשו מהפורשים להפסיק פעילותם, מתוך חשש שפעולותיהם מסכנות את הסיכויים לשינוי מדיניות בריטניה כלפי הבית הלאומי ומסכנות את המפעל הציוני כולו. לח"י נענה לדרישה. האצ"ל סרב והמשיך בפעולותיו. אחרי שראשי ההגנה ניסו לשכנע את מנחם בגין, מפקד האצ"ל, להפסיק את הפעילות נגד הבריטים, הועברו אליו אזהרות מפורשות שתינקט פעולה בכוח נגד ארגונו, אם זו תימשך. משלא נענה לדרישה, ערכה ההגנה - באמצעות חברים מתנדבים - שורה של פעולות שנועדו לשתק את האצ"ל.

פעולות אלו של ההגנה נגד אצ"ל, בסוף 1944 ובתחילת 1945, כונו "הסזון" (עונה בלע'ז).

אנשי אצ"ל נעצרו והוחזקו במעצר ההגנה ובחלק מהמקרים הועברו לידי הבריטים.

אנשי הגנה הגנו על מוסדות לאומיים וציבוריים, אבטחו אנשי ציבור ויהודים שהאצ"ל ניסה לסחוט או לשדוד כדי לממן את פעילותו. במהלך הסזון הופעל כח על ידי שני הצדדים אולם לא היו נפגעים בנפש. מנחם בגין הורה לאנשיו להמנע מהתנגדות כדי לא להגיע לשפיכות דמים ומלחמת אחים.

בקיץ 1947 בעת הפעילות המדינית הענפה, חזרה ההגנה ופעלה כנגד האצ"ל, שסירב להפסיק את פעילותו (הסזון הקטן). הפעם הגיב האצ"ל בפעילות אלימה.

במהלך מלחמת העצמאות, עד הקמת צה"ל, לחמו האצ"ל ולח"י בעיקר בערים הגדולות תוך תאום מסוים עם ההגנה. עם קום צה"ל התפרק לח"י וצרף חבריו לצה"ל. האצ"ל הצטרף בשתי מסגרות גדודיות. אולם, לאחר פרשת "אלטלנה" פורק הגדוד שבחטיבת גבעתי ואנשיו פוזרו בין גדודי החטיבה. הגדוד "הירושלמי" פורק ואנשיו גויסו לצה"ל לאחר רצח ברנדוט, בספטמבר 1948.