אילת

אילת, העיר הדרומית ביותר בישראל, שימשה מאחז של המשטרה הבריטית. בהחלטת החלוקה נכללה, אמנם, בתחומי המדינה היהודית, אולם רק במארס 1949 נתפסה בידי חטיבות הנגב וגולני.

אילת היא ישוב קדום, והיא נזכרת מספר פעמים בתנ"ך, בשמות שונים. בתקופת המנדט היה במקום כפר ערבי בשם אום רשרש. ב-1921, בעקבות החלטת שר הפנים הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, על הפרדת עבר הירדן המזרחי מארץ-ישראל, נותרה הרצועה המערבית של מפרץ אילת שוממת, ובה רק תחנת משטרה בודדת. עקבה נמסרה לאמירות עבר הירדן. בין השנים 1921 ל-1935 ערכה קבוצה של ותיקי "השומר" סיורים באזור, באישור המוסדות הלאומיים. המטרה היתה: לבדוק את אפשרויות ההתיישבות והפיתוח.

ב-1935 ביקר באילת דוד בן-גוריון ועמד על חשיבותה האסטרטגית, בהיותה נקודה מקשרת בין יבשות אסיה ואפריקה. משנת 1938 ועד 1947 פעלה באזור משלחת ממשלתית בריטית, שביצעה סיורים וסקירות של קווי מים, מחצבים ונפט. אנשי המשלחת בדקו את השטח ולמדו את הבעיות הטופוגרפיות ואת בעיות התחבורה והכלכלה. הקשר עם אום רשרש התבצע במוניות, דרך מעלה עקרבים ועין חוסוב (חצבה).

בסוף 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החלו הבריטים בבניית בסיסים ושדות תעופה בעברה המזרחי של תעלת סואץ ובסיני. תוך כדי כך שופצו הדרכים המוליכות דרומה, בעיקר באזור מעלה עקרבים. ב-1940 הגיעו לעקבה אנשי "סולל בונה", ובנו באזור מחנות, עמדות וביצורים, וכן שני מזחים. אולם עם הדיפת הגרמנים מאל עלמיין הופסקו עבודות הבנייה ושיפוץ הדרכים. הדרך לאום רשרש נשארה משובשת.

באפריל 1943, נעשה ניסיון להקים באום רשרש ישוב יהודי. משלחת, ובה שמונה נציגים של מוסדות היישוב, באה למקום כדי לרכוש מהשייח' המקומי 80 דונם בחוף ים סוף, ליד גבול ארץ-ישראל-עבר הירדן, ולהקים עליו את אילת העברית. המשא ומתן לרכישת הקרקע הצליח, אולם הקמת היישוב לא יצאה אל הפועל.

ב-1942 הוטלו הגבלות על כניסת יהודים לשטחי הארץ השונים, ביניהם אילת, אולם הדבר לא עצר מאות בני-נוער מלטייל באזור. טיול ראשון של יותר מ-100 בני-נוער מכל רחבי הארץ נערך ב-1944, לאחר קבלת אישור מהשלטונות. המטיילים הגיעו למקום בשלושה אוטובוסים, שיצאו מתל-אביב. יופיו של הנוף גרם לרבים לשוב ולבקר במקום.

לקראת סוף 1944 החלו גורמי ביטחון לעודד חברי פלמ"ח לצאת לסיורים באזורים המרוחקים, שנאסרו לכניסת יהודים. קבוצה של אנשי פלמ"ח, בראשות מפקד הסיירים בפלמ"ח, חיים זינגר-רון, יצאה לאזור הנגב ואום רשרש. קבוצה נוספת של 14 צעירים יצאה ב-2 בינואר 1945 לסיור חוצה-נגב ממצדה לאום רשרש, כדי לאסוף מידע על האיזור, במסווה של טיול גמלים.

הצעירים ביצעו צילומים ואספו ממצאים שונים. הם הגיעו לאום רשרש להפתעת השוטרים הבריטיים, והורשו לרחוץ במי מפרץ אילת. מאוחר יותר נשפטו ונקנסו על הסגת גבול. תודות לסיור, הוכנה במטה הפלמ"ח מפה מפורטת של הדרכים והיישובים באיזור. כעבור ארבע שנים שימשה המפה את חטיבת הנגב בעת כיבוש אילת.

בהחלטת החלוקה של האו"ם נכללה אילת בתחומי המדינה היהודית. זאת, רק לאחר מאבק ממושך, שהגיע לשיאו בפגישה בין חיים ויצמן לנשיא ארה"ב טרומן, שתמך, לבסוף, בעמדת היישוב.

בפברואר 1949, במהלך המו"מ עם הירדנים על הסכמי שביתת הנשק, תבעו אלה את השליטה בנגב הדרומי. ישראל הגיבה בקביעת עובדות בשטח. במבצע "עובדה" נכבשו דרום הנגב ואום רשרש. במבצע השתתפו חטיבת גולני וחטיבת הנגב של הפלמ"ח.

על חיילי גולני הוטל להתקדם דרומה בגזרה המזרחית, דרך הערבה. חיילי חטיבת הנגב היו אמורים לנוע לאום רשרש ממרכז הר הנגב. ב-5 במארס 1949 יצא כוח של חטיבת הנגב, עם צוות קרקע של חיל האוויר, מבאר שבע דרומה. הדרך היתה קשה וההתקדמות איטית, כשני קילומטרים לשעה. למחרת הגיע הכוח אל שדה אברהם. בערב הגיעה בטיסה הפלוגה המיוחדת מהגדוד השביעי של החטיבה, עליה הוטל לתפוס את הצוקים בדרך לאילת.

באותו זמן יצאו מכורנוב גדוד 19 הממוכן וגדוד 13 של גולני. ב-7 במארס הגיעו הגדודים לעין חוסוב (חצבה) ובמקום הוקם מטה החטיבה. לקראת ערב יצאו הג'יפים הראשונים לתפוס את עין ויבה (עין יהב).

ב-8 במארס נתקלו יחידות החלוץ של גולני בהתנגדות אויב ליד עין עמר. בשל הפקודה שהורתה לא להיכנס לקרב עם האויב בעת ההתקדמות, נמנעו החיילים מלהשיב אש והבריחו את האויב בתנועת איגוף, ממזרח לדרך העפר. באותו יום הגיע כוח החוד של גולני למוצא הג'יראפי (נחל פארן) והשתלט על ביר מליחה (באר מנוחה). חטיבת הנגב ירדה 15 ק"מ דרומה. סיור אווירי איתר מוצבים של הלגיון הירדני באזור אום רשרש ועל הדרך לכונתילה.

בבוקר ה-9 במארס נתקל כוח גולני במארב של הלגיון הירדני לרגלי הר קטורה, אולם בגלל טעות פתחו הירדנים באש מוקדם מדי ולא הצליחו להסב אבידות לכוח. לאחר התקרית נסוגו הירדנים לשטחם.

ב-10 במארס התברר לסיירים כי הירדנים העבירו את כוחותיהם לעין ע'דיאן (יטבתה) והכוחות שהיו באום רשרש פונו לעקבה. חיילי הפלוגה המיוחדת של חטיבת הנגב יצאו ברגל לתפוס את צוקי ראס אל נקב, ובצהריים השקיפו משם לראשונה על מפרץ אילת. הם ראו כי הכפר אום רשרש שומם, אולם מחשש למארב עבר כוח רגלי בין הבקתות ווידא שהן ריקות.

אחר כך טיפס מפקד הפלוגה המיוחדת, אברהם אדן (ברן) לימים אלף בצה"ל, על בקתת הסיירים והניף עליה את 'דגל הדיו' - דגל ישראל מאולתר, שהוכן מסדין לבן, ממגן דוד תפור ומשני פסים כחולים שצוירו בדיו.

כעבור כשעתיים הגיע לאום רשרש גדוד 19 של גולני, לאחר שהשתלט ללא קרב על עין ע'דיאן.

במברק ששיגרו הכוחות למטה המבצע נכתב: "העבירו לממשלת ישראל: ליום ה"הגנה", י"א באדר, מגישות חטיבת הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל". בכך הסתיימה מלחמת העצמאות.