אשדות יעקב

קיבוץ אשדות-יעקב, בעמק הירדן, היה אחד הקיבוצים הראשונים שקלטו, כבר בתחילת 1943, מחלקת פלמ"ח. בעקבותיו הלכו עוד 18 קיבוצים ומושב אחד. כך החלה לפעול שיטת האימונים והעבודה במשקים, שאיפשרה את המשך קיומו של הפלמ"ח.

הפלמ"ח, נולד בל"ג בעומר 1941. ביום זה החליטה המפקדה הארצית של ה"הגנה" על הקמתן של תשע "פלוגות מחץ". (פלמ"ח), כח צבאי עצמאי, מגויס דרך קבע, העומד לרשות ההנהגה הלאומית בכל עת. יצחק שדה היה מפקדו הראשון. הבריטים סייעו באימון.

עד סוף מארס 1942 הוקמו רק שש פלוגות פלמ"ח ובהן כ-600 איש. ביולי 1941 רוכזו פלוגות א' וב' לחודש אימונים בגינוסר ובבית אורן. יתר הפלוגות התאמנו רק עשרה ימים, מאחר שלפיקוד העליון לא היו אמצעים לקיים את הפלוגות ככח מגויס גיוס מלא.

שאלת האמצעים, הפכה שאלה קריטית להמשך קיומו של הפלמ"ח, מה גם שרבים מן הצעירים העדיפו להתגייס באותה עת לצבא הבריטי, כדי להילחם בגרמנים. מצב הרוח באהלי הפלמ"ח היה שפוף ויצחק שדה חיפש כל דרך כדי לחזק את רוחם של מי שבחרו להישאר.

תקופת שיתוף הפעולה עם הבריטים תמה, לאחר שבסוף 1942 הוסרה סכנת הכיבוש של ארץ-ישראל בידי הקורפוס האפריקני של הצבא הגרמני. בתקופה זו שוב עלתה, וביתר שאת, שאלת המימון של הפלמ"ח.

נציגי האזרחים (המפלגות הלא פועליות) במיפקדה הארצית של ה"הגנה", תבעו להקטין את הפלמ"ח ולפזרו בישובים. להצעה התנגדו אלה שראו בפלמ"ח המגויס קבע, את ראשית הכח הצבאי הסדיר של היישוב. "עם הקמת הפלמ"ח," טען אליהו גולומב, "ניתן לנו לחלום על החזקתו כחיל מגויס, הנפסיד את ההישג הגדול הזה במו ידינו? אם לא נדע להחזיק בציפורניים, בכל התנאים, בהישג הזה, תחול האחריות עלינו!"

בשלב קריטי זה, הודיעה מועצת הקיבוץ המאוחד, שהתכנסה בנען באוגוסט 1942, כי קיבוצי התנועה נכונים לקלוט עד אלפיים בני-נוער ל"יחידות מרוכזות בעבודה ובאימונים". הקיבוץ המאוחד אף העמיד לרשות המוסדות אשראי לפעולה במשך חצי שנה, בסך של 15,000 לא"י. להצעה זו הצטרפו גם חבר הקבוצות והקיבוץ הארצי. מועצת הסתדרות העובדים המ"ז, שהתכנסה בספטמבר 42' - אישרה גם היא את ההצעה.

בהתאם להחלטת הגופים ההתיישבותיים, נערך חוזה בין המשקים למטה הפלמ"ח. בחוזה נקבע, כי מחלקת פלמ"ח המוצבת בכל אחד מהמשקים, תעבוד חודש ימים, ולאחר מכן תתחייב לתת למשק 14.5 ימי עבודה בחודש, לכל חבר. שאר הימים יתחלקו ל-8.5 ימי אימונים, 1.5 ימי מחלה ול-6 ימי שבתות וחופשה. המשק התחייב לדאוג לשיכון, לכלכלה, הלבשה, הנעלה ואספקה קטנה.

חברים רבים הביעו התנגדות לתוכנית. הם טענו כי אימונים לצד עבודה לא יביאו את הפלמ"ח לרמה הצבאית הנדרשת. היו אף כאלה שאיימו בעזיבת הפלמ"ח. חברי הפיקוד העליון נאלצו לעמול קשה כדי לשכנע. רבים מהם אף הפכו את הקשר שבין עבודה לאימונים - לאידיאולוגיה. רק העובדה שרוב המתגייסים לפלמ"ח היו בעלי הכרה, נכונות ומשמעת, מנעה אז את התפוררותו. בסופו של דבר הופעל ההסדר וכבר בנובמבר 42' הועברו, כאמור, פלוגות הפלמ"ח לבסיסיהן הקבועים: 18 קיבוצים וקבוצות ומושב אחד. באמצע קיץ 1943 הודיע הפיקוד העליון בפקודת יום מיוחדת על "1,100 לוחמים ולוחמות עבריים, כולם חמושים ומאומנים ברשות עברית".

אחד המשקים הראשונים שקלטו פלמ"חאים היה קיבוץ אשדות-יעקב, שהיה כבר אז קיבוץ ותיק ומבוסס, יחסית. את "שכונת הפלמ"ח" שיכן הקיבוץ במספר צריפי פח בפאתי המשק. כברת הקרקע בין הצריפים נועדה לשמש כמגרש מסדרים. בתוך כל צריף הוצבו עשר מיטות ועליהן מזרנים שמולאו בקש מן המתבן. בקיץ הלוהט של בקעת הירדן הגיע החום בצריפי הפח עד למעלה מ-40 מעלות. בלילות החורף - עד 4 מעלות.

באשדות-יעקב כבר היה אז מפעל לריבה ומיצים בשם "אשד" והוא סיפק לפלמ"חניקים תעסוקה. את האימונים עשו בגבעות ממערב למשק. "לעתים", כפי שהעיד עוזי נרקיס איש פלוגה א' של הפלמ"ח, "הרחקנו הלאה משם אל בקעת יבנאל ועד לסג'רה ומסחה. כן עסקנו בספורט שימושי ו'בידרנו' את חברי המשק בקפיצות ממרומי מגדל המים אל תוך יריעת ברזנט מתוחה או בתרגילי "אומגה" על גדת הירמוק."

במערך האימונים נכלל גם קורס ימי יחיד במינו, שהתקיים בשפך הירדן, מול מחלבת דגניה א'. במהלכו למדו הפלמ"חאים לחתור במשוטים ולמתוח מפרש, כדי שיוכלו, בבוא העת, להשתלב במבצעי העפלה. אחת לשלושה שבועות קיבלו אנשי המחלקה סכום כסף - ספק משכורת, ספק דמי כיס - בסך לירה אחת והיו יוצאים לחופשה.

לעתים מזומנות היו הפלמ"חאים פושטים על לולי המשק ושבים למחנה עם שלל ביצים ותרנגולות. זכורה לטוב בהקשר זה הערה בעלון הקיבוץ, שהיתה תקפה בכל הקיבוצים שאירחו את הפלמ"ח: "מחלקת הפלמ"ח עזבה השבוע, ההטלה בלול עלתה".

מסביב למדורת הפלמ"ח, לאחר שעות העבודה והאימונים, התפתח הווי יחודי. בדרך כלל נפתחה המדורה בשירה ונמשכה בסיפורי הווי וצ'זבטים. סביב המדורה הירבו לשיר שירים רוסיים. ערבי ההווי התפתחו ופלוגה א' אף הקימה להקה בשם "תת-מקלע", שהפכה אימו הורתו של הצ'יזבטרון.

סיפר נרקיס: "אחד ממקורות העידוד שלנו אז היה "הזקן", יצחק שדה. בכל פעם שנזדמנתי לתל-אביב, הייתי עולה אליו לרגל, לקפה "שטורך" ברחוב אלנבי, או למסעדת "בתיה", ברחוב ארלוזורוב. הוא היה מקבל במקומות הללו את הטוראים ואת המפקדים כאחד. בלי להרבות בדברים, הקרין סמכות ועידוד והזריק לנו מנות של מוראל ושל גאוות יחידה.

באפריל 1943, הגיע לאשדות-יעקב דוד בן-גוריון, אז יו"ר הנהלת הסוכנות. בן-גוריון בא לבקר בפלוגה א' של הפלמ"ח. לכבודו נפתחו הסליקים ונערך ארוע יוצא דופן: מסדר חמוש לאור הירח על שפת הירמוך. מפקד הפלוגה, נחום שריג, יחד עם יצחק שדה ובן-גוריון סקרו את השורות.

הפלמ"חאים היו בטוחים שהטביעו בבן-גוריון, מנהיג הישוב, רושם עז. אך בן-גוריון, שכבר אז התייחס לפלמ"ח כאל "פרטיזנים ללא יערות", אמר מלים שצרבו קשות בצעירים ובמפקדיהם: "אני שמח לראותכם, יחידה מסודרת ומאורגנת על נשקה, אולם עודכם יחידה אלמונית. אני מקווה שלא יאריכו ימים ואראה אתכם כיחידה מוכרת ובעלת שם במסגרת היחידות העבריות בצבא הבריטי, כיאה לכם, לשם מלחמה בהיטלר, אויב האנושות ואויב העם היהודי".

היה זה אחד הסימנים הראשונים לקרע שנקרע, חמש שנים מאוחר יותר, בין בן-גוריון לפלמ"ח, אותו פירק בסופו של דבר.