מוסיאון ההעפלה - חיפה

מוסיאון "אף על פי כן" בחיפה מנציח את מפעל ההעפלה - העלייה הבלתי לגאלית של יהודים לארץ-ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין השנים 1934 ו-1948. בתקופה זו הגיעו לארץ יותר מ-120 אלף מעפילים, רובם בדרך הים. היה זה אחד המפעלים החשובים ביותר בתולדות עם ישראל והציונות.

בראשית ימי העלייה החמישית, משנת 1933 ואילך, גבר זרם העולים ארצה. עשרות אלפי יהודים המתינו באירופה לרשיונות העלייה (סרטיפיקטים) שהנפיקו הבריטים. המצב הלך והחמיר עם התחזקות המשטר הנאצי בגרמניה וביסוס השפעתו בארצות אחרות באירופה. שערי ארצות העולם הלכו ונסגרו בפני יהודים, עד שארץ-ישראל נותרה המקלט היחיד. כך נולדה ההעפלה.

ספינת המעפילים הראשונה, "ולוס", הגיעה לחופי הארץ ביולי 1934. היא יצאה מיוון, במסווה של "מסע סטודנטים בים התיכון", ועליה 350 חלוצים מפולין, ליטא ולטוויה. המבצע הוכן ואורגן על-ידי אנשי ה"הגנה" ופעילי הקיבוץ המאוחד. המעפילים הורדו בחשאי בחוף כפר ויתקין וליד שפך הירקון בתל-אביב, כשאנשי ה"הגנה" מסייעים בהורדה.

כעבור שבועות אחדים, בסוף אוגוסט 1934, הגיעה הספינה הראשונה של התנועה הרוויזיוניסטית, "אוניון", שהפליגה גם היא מיוון, ועל סיפונה 117 מעפילים. 100 מהם ירדו בסירות בחוף תל-אביב והתפזרו בעיר. 17 איש נתפסו וגורשו מהארץ.

הקשיים בהבאת הספינות הראשונות גרמו להפסקה ארוכה בפעילות ההעפלה. זו חודשה רק ב-1937, כשגברה מצוקת יהודי אירופה. באביב 1939 הוקם "המוסד לעלייה ב'", כזרוע של ה"הגנה". בראשו הועמד שאול מאירוב-אביגור.

בשנים 1939-1934 הגיעו לחופי הארץ 50 כלי שיט, ובהם יותר מ-20 אלף מעפילים. כ-6,000 הועלו באמצעית התנועות החלוציות וה"הגנה", כ-6,000 - על ידי התנועה הרוויזיוניסטית וכ-8,000 - על ידי גורמים פרטיים שונים, שפעלו רובם ממניעים כספיים.

משנת 1942 ואילך נשאר המוסד לעלייה ב' הגורם היחיד שהביא לארץ ספינות מעפילים (להוציא הספינה "בן הכט", שהגיעה ב-1947 ביוזמת התנועה הרוויזיוניסטית).

בשנות המלחמה יצאו מאירופה 25 אוניות, ועליהן 16,500 יהודים. באותן שנים הושם דגש על העפלה יבשתית מארצות ערב - בעיקר מעיראק ומסוריה. כך הגיעו לארץ אלפי יהודים.

לאחר תום המלחמה, בקיץ 1945, גבר מאוד זרם המעפילים, כמעט כולם ניצולי השואה.

החל מינואר 1946 נתפסו רוב הספינות, ואלפי מעפילים נעצרו. תשומת הלב הבינלאומית לנושא התעוררה באביב 1946, כשבנמל לה ספציה בצפון איטליה נעצרו 1,014 מעפילים על הספינות "אליהו גולומב" ו"מקס נורדאו". סירובם לרדת מהספינות, מאבקם הממושך ושביתת הרעב אליה הצטרפו מנהיגי היישוב בארץ - הביאו את אמצעי התקשורת בעולם להתעניין במצוקתם של שרידי השואה, שהבריטים מונעים מהם את הכניסה למולדתם.

באוגוסט 1946 החלו הבריטים לגרש מעפילים למחנות מעצר בקפריסין. מחזות ההתנגדות של מעפילים בנמל חיפה עלו לעתים קרובות לכותרות העתונים בעולם. ההכרה של דעת הקהל הבינלאומית היתה בעלת חשיבות רבה הן להמשך העלייה והן למאבק הציוני לעצמאות. עמדתה העיקשת של בריטניה נגד עלייתם של שרידי השואה - בגלל אינטרסים רחבים בעולם הערבי שאחרי המלחמה - הפכה למעין בומרנג: ככל שהצרה יותר את צעדי המעפילים, הלכו וירדו מעמדה ויוקרתה בעולם.

אחת מנקודות השיא בהעפלה נרשמה בקיץ 1947, בפרשת "אקסודוס" ("יציאת אירופה תש"ז"). הספינה, ועליה 4,500 איש, נכנסה לתחום המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל והותקפה על-ידי הבריטים. במהלך ההשתלטות נהרגו שני מעפילים וימאי, ורבים נפצעו. הספינה נגררה לנמל חיפה, והבריטים החלו להעביר את המעפילים, למרות התנגדותם העיקשת, לשלוש ספינות גירוש. הפעם לא גורשו המעפילים לקפריסין - אלא בחזרה לצרפת. כך ביקשה בריטניה להרתיע מעפילים נוספים מלצאת לארץ-ישראל.

הספינות עגנו בנמל פורט דה-בוק, בדרום צרפת, אולם המעפילים סירבו לרדת.

לאחר שלושה שבועות נואשו הבריטים מכוונתם להוריד את המעפילים והחליטו להחזירם למחנות העקורים בגרמניה. ב-7 בספטמבר 1947 הגיעו הספינות לנמל המבורג, כשהמחזה של גרירת אלפי גברים, נשים וילדים אל החוף מונצח על-ידי עשרות עיתונאים מכל העולם.

שתי ספינות המעפילים הגדולות ביותר היו "פאן יורק" ("קיבוץ גלויות") ו"פאן קרשנט" ("עצמאות"), שהפליגו מחופי בולגריה בסוף דצמבר 1947, ועל סיפונן 15,239 איש. הימים היו ימי ראשית מלחמת העצמאות, וב"הגנה" החליטו שלא להתעמת עם הבריטים. סוכם כי האוניות יפליגו ישירות לקפריסין, אולם ארגון החיים עליהן יישאר בידי אנשי ה"הגנה", ולא יינקטו שום צעדים נגד צוותיהן. אכן הספינות הושארו בקפריסין, ולאחר קום המדינה הועברו בהן ארצה אלפים מיושבי המחנות.

בסוף מאי 1947 הגיעה ארצה, לראשונה, ספינת מעפילים מצפון אפריקה - "יהודה הלוי", שיצאה מאלג'יר ועליה 399 מעפילים. ספינה נוספת מאלג'יר, "שיבת ציון", הגיעה בסוף יולי, ועליה 411 מעפילים. שתי הספינות נתפסו.

בשנים 1948-1945 הגיעו לארץ ישראל כ-70 אלף עולים ב-66 הפלגות. בסך הכל עלו במסגרת ההעפלה יותר מ-120 אלף איש, מהם 96,500 על-ידי המוסד לעליה ב', 15,000 על-ידי התנועה הרווזיוניסטית, וכ-10,000 על-ידי גורמים פרטיים. זו היתה תוספת חשובה ביותר ליישוב היהודי בארץ ישראל: בקום המדינה היוו המעפילים כחמישית מהאוכלוסיה היהודית.

ההעפלה - בממדיה ובתנופתה - לא היתה יכולה לצאת אל הפועל אלמלא נחלץ לעזרתה היישוב, ובראשו ה"הגנה". במאמץ נשאו אלפי פעילים - אנשי המוסד לעלייה ב', אנשי הפלי"ם, שהשיטו את הספינות, אנשי ההורדה בחופים ורבים אחרים. חברו להם מתנדבים יהודים ולא יהודים, בעיקר מארה"ב, שתרמו ואספו כספים לביצוע ההפלגות.