מלכיה

גיזרת הקיבוץ מלכיה, בגבול הצפון, שימשה במשך דורות, כניסה מרכזית מלבנון לגליל. זו הסיבה שהמטה הכללי של צה"ל החליט לתפוש את האיזור ממש ערב ההכרזה על הקמת המדינה, באמצע מאי 48', ולמנוע פלישה לבנונית ארצה.

למטרה זו נשלח הגדוד הראשון של הפלמ"ח מאיזור תל-חי אל הרכס הגבוה של הרי נפתלי. הפקודה, שקיבל המפקד, ישעיהו (שייקה) גביש, היתה: לכבוש בכל תנאי את הכפר הערבי העוין מלכיה, את המחנה הבריטי שלידו ואת מצודת ישע. היעד, כאמור: למנוע מצבא לבנון ומצבא ההצלה של קאוקג'י לעבור את הגבול ולתקוף את הגליל.

ביום שיצא הגדוד למשימה הקשה, הגיעו ידיעות מהדרום וממרכז הארץ על הצלחות גדולות של הצבאות הערביים: גוש-עציון נפל לידי הלגיון ומאות נפלו או הלכו בשבי; יחידות חטיבת "הראל" בפיקוד יצחק רבין נאבקו קשה על פריצת הדרך לירושלים; נירים, שבנגב, לחמה על נפשה מול המצרים וכוחה הלך ונגמר. לפתע, נוצר מצב שהקרב על מלכיה, הפך להיות הקרב על הגליל. זו התחושה עמה יצאו לדרך הפלמ"חאים של הגדוד הראשון, שכבר פעל במסגרת חטיבת הפלמ"ח, יפתח. אחד המ"פיים הגדיר את הצפוי באופן הדרמטי ביותר, באמרו: "רק העזתנו וגופותינו נותרו לסתום בהם את הדרך בפני הפולש."

הלוחמים תיארו לאחר מכן את המעמד כ"קודר וחגיגי כאחת". היה ברור להם כי יוצאים למשימה ממושכת, כי הציוד דל, המים מעטים והאויב מצויד בכלי רכב משוריינים. הסיכוי לחזור בשלום, נראה להם קלוש למדי.

אלוף (מיל.) רחבעם (גנדי) זאבי, ממפקדי הכח, תיאר את תחילת המבצע: "יצאנו במוצאי יום ה-13 במאי 48' במכוניות, עד לנקודת הירידה מהרכב, מול יסוד המעלה, על הכביש העולה לתל-חי. משם המשכנו בתנועה רגלית, בטור אחד, בשבילים העולים לאיזור רמות-נפתלי, במגמה להמשיך עוד באותו לילה לעבר קדש ומלכיה. הניווט היה בידי סייר מקומי, שהעידו עליו כי הוא שולט יפה בנתיבות הגליל. משארכה עלינו הדרך ולא הגענו למטרתנו - ידענו כי הגבר טעה בדרך. המג"ד הורה שנישאר במקומנו, נסתתר בין הסלעים והשיחים ונמשיך לנוע לעבר היעדים רק בלילה הבא".

משתתפי המבצע תיארו את יום ההמתנה בין הסלעים והקוצים, כסיוט. הצמא, השמש, הזבובים, איסור התנועה מחשש התגלות והעייפות הכבדה - כל אלה השפיעו קשה על יכולת הפעולה של הכח למחרת. לוחמי הגדוד הראשון (גדוד העמק) היו ברובם בוגרי קרבות אחרים. את טבילת האש עברו במשמר העמק ובזרעין, אך הצמא והעייפות היו קשים מאוד גם להם.

בינתיים הגיעו ידיעות כי הצבא הלבנוני וצבא קאוקג'י ריכזו כח גדול לתפישת צומת מלכיה. מטרתם היתה: לפרוץ לגליל ביום הכרזת המדינה, בלי להיתקל כמעט בישובים עבריים. אחר כך, התכוונו לנצל את ההצלחה ולחבור לכח הסורי-עיראקי שתקף לכיוון חיפה. הכח כלל שני גדודי רגלים ופלוגת שריון.

הכרוניקה היבשה מציינת, כי עם בוקר ה-15 במאי, פתחו כוחות הפלמ"ח במיתקפה מתואמת על הכפר והמחנה וכבשו אותם. צומת מלכיה נכבש במהירות יחסית, אך כאן נכנס לקרב הכח הלבנוני הטרי ועבר מייד להתקפת נגד נמרצת. פגזי הטנקים והתותחים החלו לשנות את תמונת הקרב. הוראת המפקדים, להתחפר ביעדים שנתפשו, היתה קשה לביצוע. הקרקע היתה סלעית ביותר, הצמא והתשישות הציקו עד כדי סבל קשה. מצב הרוח החל ליפול עם ריבוי הנפגעים.

מתאר אחד הלוחמים: "כשעלתה השמש, נפתחה עלינו אש מצד לבנון. ממערב ומצפון התקרבו משוריינים יורקי אש. אחריהם נראו מאות חיילי אויב, מתקדמים לעברנו תחת החיפוי. נוכח הלחץ הגובר ניתנה לנו פקודה להחזיק במשלטים, אבל היתרון עבר לצד האויב, והוא התבטא במספרי הלוחמים, בנשק, בשטח, במגע קרוב עם העורף. המג"ד הורה לעצור את הזרם הפורץ ויהי מה".

מספר לוחם אחר: "פתחנו על המשוריינים באש מהדוידקה, משני הפיאטים ומהרובה האנטי-טנקי היחיד שהיה ברשותנו. הארץ בערה מסביב. האגפים שלנו הותקפו על-ידי עוד ועוד משוריינים.

הלבנונים ריכזו מאמץ כדי להדוף את הפלמ"ח מן הצומת. הפגזות כבדות, ללא הפוגה, ניפצו את הסלעים ופגעו בלוחמים. לא היתה אפשרות להוציא פצועים. כותב מפקד: "ראית בסביבתך את אנשיך, שאיתם עשית דרך קרבות לא קצרה, משתנים תחת צליפות ואש טורפת וזעפנית. אדישות פאטלית, כקורי עכביש, סיבכה את תנועותיהם, עירבבה דעתם, טרפה יוזמתם. לא התלוננו, רובם גם לא ניסו להתחמק, אבל לא התחפרו. ירו מוכנית, ללא כיוון וללא התעוררות. העייפות של שני הלילות, והיום שביניהם נתנה אותותיה. האוכל אזל, מים כמעט לא היו והשמש קופחת על הראש. הפצועים גנחו. מי שעצר כח - זחל על גחונו בין סלעים, שיחים ועפר.

"בשעות הצהריים הגיע המשבר לשיאו. האש התחזקה. הצימאון עינה. הנפגעים הלכו ורבו. והגרוע מכל: האדישות שבאה מתוך העייפות וההפקרה העצמית, ל'יהיה מה שיהיה'. בשלב זה התערבו המפקדים. בעצמם מותשים וצמאים, עודדו את הלוחמים. חולקה רבע כוס מים לאיש וטבליית שוקולד. המפקדים זחלו בין האנשים, העבירו תחמושת, עודדו בדוגמה אישית, עזרו להתבצר ולהתחפר, והרימו עמדות אבנים".

האויב החל להיפגע. זה הגביר את רוח הקרב. גילויי גבורה ואחווה באו לידי ביטוי מלא. עשרות הרוגי אויב התגוללו כבר לעיני חיילי הגדוד הראשון. היתה תחושה של נקודת מפנה. אלא שהכח היה דל ותשוש מדי. מפקדים רבים נפגעו. לפנות ערב החלו אנשי הפלמ"ח ב"נסיגה תוך הגנה". מחלקת "מעוז", שהתבצרה על גבעה ברכס המזרחי וכיסתה את הצומת באש אפקטיבית, חיפתה על נסיגת הפלוגות שבגזרת הכפר ובעמדות שמדרום ל"מחנה". שעתיים וחצי צעדו החיילים התשושים והפצועים, נושאים איתם הרוגים ופצועים קשה. באותה שעה ממש הגיעה בקשר הידיעה: בשעה זו, מכריזים בתל-אביב, במעמד ראשי העם, על הקמת מדינת ישראל.

הכוחות נסוגו עד אחת הגבעות, ממנה היתה שליטה על הכבישים בצומת, שליטה שאיפשרה לפחות הפרעה רצינית לפלישה, דרומית למלכיה. גם קדש, שנכבשה בהתקפה הראשונה, פונתה והלבנונים נכנסו אליה.

בינתיים החליט מח"ט יפתח, מולה כהן, לתקוף מכיוון לא צפוי ולשבש את הפלישה הלבנונית. בלילה שבין ה-15 ל-16 במאי, יצאה פלוגה מן הגדוד הראשון לגשר הליטני, הנמצא כ-10 ק"מ בתוך לבנון, ופוצצה אותו, תוך קרב. תנועת צבא לבנון לכיוון גבול ישראל שובשה. הלבנונים נאלצו מעתה להקצות כוחות להגנה על מתקניהם ולשם כך ריתקו כוחות מתוך צבאם, שהיה קטן ממילא.

כיבוש מלכיה וקדש, היה הישג לצבא לבנון, אך בגלל ההתנגדות והאבידות שסבל, לא הוסיף להתקדם לתוך ישראל. בקרב מלכיה, הוצא למעשה צבא לבנון מתוך מערך המדינות הפולשות.

מלכיה חזרה ונכבשה על-ידי צה"ל עוד באותו חודש (מאי), בלילה שבין ה-18 ל-19. הפעם תקפו כוחותינו מצד לא צפוי - מתוך לבנון. גזרת מלכיה חזרה ונאטמה בפני האויב, אך הוא חזר וכבש אותה מחטיבת עודד ב-6 ביוני. מלכיה נכבשה סופית על-ידי חטיבה 7 במבצע חירם באוקטובר 48'.