מקווה ישראל

מקווה ישראל הוא בית-ספר חקלאי דרומית-מזרחית לתל-אביב, בצד הכביש בין צומת חולון לצומת השבעה. הוא נחשב כבית-הספר החקלאי הראשון בארץ, ולמעשה היישוב החקלאי הראשון. מקווה ישראל מילא תפקיד חשוב בקידום החקלאות היהודית, ההתיישבות, העלייה והחינוך, וכן שימש בסיס הדרכה ומרכז אימונים חשוב ביותר של ה"הגנה".

מקווה ישראל נוסד ב-1870 על-ידי קרל נטר, יהודי צרפתי, ממייסדי "כל ישראל חברים". מקור השם בתנ"ך. הבילויים, אנשי העלייה הראשונה, קיבלו בבית-הספר הכשרה חקלאית. ב-1898 נערכה במקום פגישת הרצל עם הקיסר וילהלם השני.

ב-1926 הוקם במקווה ישראל סניף ה"הגנה", שהיה קשור לסניף הגדול בתל-אביב. כמעט כל אנשי מקווה - פועלים, מורים, מדריכים ותלמידים - היו חברים ב"הגנה". תלמידים צורפו לאירגון כבר בכיתות הנמוכות, כשהם נשבעים אמונים על אקדח וספר תנ"ך.

האימונים נערכו בתחילה בבתי האריזה, ואחר-כך הועברו ליקב, ליתר זהירות. במרתפי היקב, ששימשו לאיחסון חביות ענק של יין מקווה ישראל, הוטמנו סליקים ונערכו אימוני ירי. הכתלים העבים בלעו את קולות הירי וההתפוצצויות.

עם צלצול הפעמון השלישי, שבישר על כיבוי אורות, היו יורדים ליקב עשרות תלמידים. הם היו מקישים בדלת, מוסרים סיסמא ויורדים במדרגות דרך מנהרה אפלה. האימונים נערכו לאור פנסים. מאוחר בלילה היו התלמידים שבים למיטות.

במאורעות 1929 היה מקווה ישראל בסיס לפעולות ה"הגנה". מנהלו, אליהו קראוזה, אף העמיד לרשות ה"הגנה" כספים מתקציב בית-הספר. כשהגיעו למקום נציגי ה"הגנה" לגייס מתנדבים להגנת הגליל העליון, התייצבו 30 תלמידים. בקשתם היחידה היתה שיאפשרו להם להיבחן בתום משימתם בגליל.

בחורף 1934-1933 נשלחו תלמידי מקווה לסייר ביפו ובסביבה כדי להביא ידיעות על המתרחש אצל הערבים, על היקף ההפגנות ועל עמדת השלטונות. באותה עת היו חברים ב"הגנה" כ-100 תלמידים ומורים. בסופי שבוע היו באות למקום יחידות מתל-אביב כדי להתאמן.

ב-1935 הוקם במסגריה של מקווה ישראל "בית המלאכה", מפעל של תעש, ביוזמה מקומית של איש ה"הגנה" דוד ליבוביץ. ליבוביץ ותלמידיו ייצרו במקום רימוני יד, מכשירי עזר לרימוני רובה, משתיקי קול לאקדחים, וגולת הכותרת - מרגמת ה"דוידקה", אותה המציא ליבוביץ במלחמת העצמאות והיא נקראת על שמו.

במאורעות 1938-1937 מנה סניף ה"הגנה" במקווה ישראל 250-200 חברים, רובם תלמידים בני 17-15. בית-הספר הוקף גדר תיל, והוקמו עמדות מגן, תעלות קשר וחפירות.

ב-1942 היה במקווה ישראל בסיס של החי"ש המגויס. כשגברה הסכנה של פלישה גרמנית לארץ ישראל גויסו ואומנו שם (וכן בחולון ובבת-ים) אנשי חי"ש מתל-אביב.

במאי-יוני 1942 נערך במקווה ישראל קורס בן שלושה חודשים להכשרת 39 שליחי המוסד לעלייה ב', שעמדו לצאת לפעולות העפלה בחו"ל. על הקורס פיקד משה זליצקי (כרמל) ובין המרצים היו בכירי ה"הגנה", כמו כצנלסון וגולומב. בוגרי הקורס נשלחו לעיראק, לאיראן, לסוריה, לצפון אפריקה ולאירופה. במרס 1946 יצאה פלוגה מתלמידי מקווה יחד עם גדנ"עים מת"א לסייע לביריה הנצורה.

במלחמת העצמאות שימשה מקווה ישראל עמדת הגנה על התחבורה מתל-אביב לירושלים הנצורה ולמושבות הדרום. בית-הספר גם סייע בהגנה על השכונות היהודיות הסמוכות - חולון-אגרובנק, שכונת גרין ומולדת, שסבלו מהתקפות ערביות. כשנחסמה הדרך מתל-אביב דרומה על-ידי תושבי אבו כביר ויאזור, התנהלה התנועה ב"דרך הביטחון", משכונת התקווה למקווה ישראל, וממנה לחולון ולראשון לציון. פצועים שנפגעו בדרך הועברו לטיפול במקווה ישראל.

ביקב, שבמקווה ישראל, פעל מטה ה"הגנה", שכיוון את כל הפעולות בסביבה, ומכאן יצאו אנשי חי"ש למבצעים שונים. ב-22 בינואר נרצחו שבעה נוטרים, שיצאו ממקווה ישראל לעבר יאזור, לאבטח שיירת מכוניות שהיתה בדרכה דרומה. בתגובה תקפה יחידת חי"ש את התחבורה הערבית בכביש שליד מקווה ישראל, וכ-20 ערבים נהרגו.

סמוך לשער ירושלים, השער הצפוני ההיסטורי של בית-הספר, הקים שירות הידיעות של ה"הגנה" (ש"י) תחנת האזנה, ממנה האזינו לקווי הטלפון ליפו וממנה ולמפקדות הבריטיות בתל-אביב. התחנה היתה אחד הסודות הכמוסים ביותר בתקופת המלחמה, ורק בודדים ידעו על קיומה. מהצריף שהוקם על אדמת מקווה ישראל נחפרה מנהרה מתחת לכביש ירושלים-יפו, כדי להגיע לכבל הטלפון המרכזי התת-קרקעי. עבודת החפירה בוצעה על-ידי אנשי ה"הגנה", החי"ם והחי"ש, ששהו במקווה ישראל ועסקו גם בהעברת שיירות לדרום ולירושלים.

התחנה סיפקה במשך זמן רב מידע צבאי ומדיני חשוב ביותר. בין היתר, נלקטו בה שיחות בין מנהיגים ערביים וראשי כנופיות בירושלים, ברמלה, ביפו, ואף ברבת עמון ובקהיר, וכן ידיעות על כוונת ארצות ערב לפלוש לארץ לאחר הפינוי הבריטי.

משורות הבוגרים של מקווה ישראל יצאו רבים ממפקדי ה"הגנה" וצה"ל - ביניהם הרמטכ"ל חיים בר-לב, האלופים צבי אילון, אברהם יפה ויוסף גבע ועשרות מפקדים אחרים.