שער ציון

שישה שערים לירושלים העתיקה. שניים מהם, שער-ציון ושער-האריות, נפרצו בתקופה המודרנית כדי לאפשר לכוח צבאי ישראלי להיכנס לעיר. האחד נפרץ במלחמת העצמאות והשני - במלחמת ששת הימים.

המפורסמת מבין שתי הפריצות היא דווקא השניה, בה פרץ לעיר העתיקה מוטה גור בראש חטיבת הצנחנים במלחמת ששת-הימים (1967). הפריצה הפחות מפורסמת, אך לא פחות דרמטית, היתה הפריצה בשער-ציון בראשית מלחמת העצמאות (1948).

שער-ציון נקרא כך, על שם הר-ציון הממוקם בסמוך לו. חיילי גדוד "הפורצים", הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, פרצו את שער-ציון ב-18 במאי 1948. המטרה: להגיע לרובע היהודי הנצור שבין החומות ולסייע לתושבים ולכח הצבאי הקטן שעמם, להדוף את התקפות הלגיון הירדני. על שתי הפריצות, הן בששת הימים והן במלחמת העצמאות, פיקד עוזי נרקיס ז"ל. בששת הימים - כאלוף פיקוד המרכז, ובתש"ח - כסמג"ד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח.

על הפריצה הוחלט כאשר מן הרובע היהודי הגיעו קריאות יאוש. אנשי הפלמ"ח, שהיו, כהגדרתם, "עייפים עד מוות משורה בלתי פוסקת של פעולות", הוסעו לירשולים, תוך שחלקם בולעים גלולות מרץ. מפקדם, יוספל'ה טבנקין וקצרין החינוך בני מהרשק, נאלצו להשמיע בפניהם נאום ציוני מעורר, כדי להעמידם שוב על הרגליים. "היינו עייפים ושבורים, אך נחושים", נזכר לימים אחד משני הלוחמים שהניחו את המטען רב העוצמה בשער-ציון.

סיפר לימים עוזי נרקיס: "בבוקר קיבלתי הוראה ממטה החטיבה ("הראל" בפיקוד יצחק רבין) לחדור דרך שער ציון ולסייע לנצורים. שהינו אז בהר-ציון, אותו כבשנו לילה קודם לכן. מפקד ירושלים, דוד שאלתיאל, לא עמד בדיבורו ולא שלח יחידה להחליף אותנו בהר-ציון. עם זאת, לפני הפריצה לעיר העתיקה, הגיע כח של 80 איש, אותם ליקט מפקדם, מרדכי גזית, מיחידות שונות בעיר. כח זה נועד להחליף את כח הפלמ"ח לאחר הפריצה לעיר העתיקה וכן לסייע בהובלת תחמושת לרובע היהודי ולפנות פצועים"?

תוכנית הפריצה של שער-ציון לא היתה מסובכת. היא כללה מטח אש מקדים, חיפוי מקרוב, פיצוץ השער, והסתערות. הביצוע היה קשה יותר.

שני חבלנים, רפי וטיבי, הם שפוצצו את שער-ציון. השניים יצאו לכיוון השער עם כיתת החוד, בפיקודו של ירח. באותה שעה מרגמות "דוידקה" ריככו את עמדות חיילי הליגיון על החומה. בשעה שכח החיפוי ירה ממקלעים כבדים כדי להצמית את הלגיון לעמדותיו - יצאו שני החבלנים אל השער. עמם היו עוד שני "סבלים", נושאי המטען.

לאחר שפרקו את חומר הנפץ הורה רפי לסבלים לחזור. נשארו במקום רק שני החבלנים, שהחלו להתקין את החומר. "שער הברזל היה ענק, חזק ואיתן כצור", נזכר רפי. "ליתר ביטחון הבאנו איתנו כמות מוגזמת של חומר, כדי להבטיח פריצה בכל מחיר. לרגע, נדמה היה לנו שכל עמלנו יהיה לשווא: לא מצאנו נקודה במרכז השער עליה אפר להניח את החומר כדי לקבל תוצאה מכסימאלית.

"עוד אנו מסתכלים כה וכה והנה, לפתע, הבחינה עיני בכמעין אצטבה בגובה מטר וחצי, במרכז השער. הודינו, בינינו לבינינו, בחיוך בעלטה, למהנדס שבנה כך את השער ומיהרנו להניח את החומר. בשלב זה נקטנו אמצעי זהירות כדי לוודא שיהיה פיצוץ. חיברנו ארבעה פתילים במקום אחד, כנהוג, ובאורך כפול מהרגיל. החישוב היה שאם אחד משנינו ייפצע בעת הנסיגה, יספיק חברו להוציאו משם בטרם יופעל החומר.

"השעה היתה שלוש אחר חצות. הדלקנו את הפתיל ותחת חיפוי אש גובר והולך נסוגונו לנקודת ההיערכות. דדו קיבל את פנינו (דוד אלעזר, לימים רמטכ"ל צה"ל, היה אחד ממפקדי הפלוגות בגדוד "הפורצים" של הפלמ"ח). הוא צפה בקוצר רוח לפיצוץ ושאל מדוע הוא מתעכב. הרגענו אותו ואמרנו, ש"הילד" יבוא בעוד מספר שניות מעטות. השניות נראו בעינינו כשעות. לפתע בקעה התפוצצות אדירה. ההד שלה נישא למרחקים. להבות אש ותמרות עשן פילחו את האפילה. אבק סמיך כיסה את השטח, שבינינו לבין השער, ואי אפשר היה לראות דבר. ירח פקד להסתער, אבל במחצית הדרך לשער לא יכלו החיילים לראות דבר בגלל האבק והעשן."

כאן זינקו שני החבלנים לעבר הכיתה, והובילו אותה אל השער המפוצץ. התנהל קרב קצר ואינטנסיבי וכח הפלמ"ח הבקיע אל עבר העיר העתיקה. כל הפלוגה של דדו ניצלה את ההצלחה ונכנסה פנימה. לאחר שגילו את הפירצה בחומה השניה, כבשו אנשי הפלמ"ח בניין סמוך ששלט על השטח ופנו לעבר הרובע היהודי.

"הלבבות פעמו בחוזקה", סיפרו המשתתפים. "עוד מעט נושיט ידינו ליהודי הרובע המוכים והמנותקים. ייתכן והיו נכנעים עוד הלילה, אלמלא הגענו. והנה בפגישה בלילה, באין רואים זינקו לקראתנו היהודים. הם נפלו על צווארינו, נשקונו וחיבקונו. לפתע, פרצו שון ושמחה ברובע שמצבו היה נואש. לא אוכל לשכוח מעמד עילאי זה. יכולתי להבחין בזקנים ובילדים שהיו חמושים מכף רגל וראש ועומדים על המשמר."

פיצוץ השער איפשר הבאת תחמושת ומזון לרובע, הוצאת פצועים והחלפת המגינים. הוא הפיח תקוות, אך לא לזמן רב. מספר עוזי נרקיס בספרו "חייל של ירושלים": "הפריצה עלתה יפה וכמה מהעתונאים שליוו את המטה שכנעו אותי לפרסם פקודת יום היסטורית. וכך כתבתי: 'לוחמים! אלפיים שנה, מימי דוד המלך, לא פרץ יהודי ועבר את חומת העיר העתיקה - הרהיבו עוז והעפילו...'

"אבל מייד החלו הבעיות. ביקשתי מגזית שאנשיו יחליפו את הפלמ"ח באחזקת הרובע, מכיוון שהפלמ"ח רק פוצץ ואינו מחזיק יעדים. גזית אמר שאנשיו אינם מאומנים לפעול כיחידה וכי נועדו לתכלית שונה לחלוטין. לפנות בוקר הודיע לי רעננה (אליהו סלע, מפקד פלוגה בחטיבת "הראל") כי אנשינו נתונים באפיסת כוחות ולא יוכלו להחזיק בשער.

"מפקדי הפלוגות היו שותפים לדעתו. אז גם נודע לנו שחיילי הלגיון חדרו אל העיר העתיקה וכי הם הולכים וקרבים לשער-ציון. הגעתי למסקנה שאין מנוס מנסיגה, אחרת יגרמו לנו אבידות ללא תכלית. הוריתי לכל חיילי גדוד הפורצים לחזור להר-ציון והודעתי על כך לשאלתיאל".

בינתיים חברו גזית ואנשיו למגיני הרובע היהודי. חלקם השתתפו שם בקרבות עד נפילת הרובע, כעבור תשעה ימים. אחר כך אף הלכו לשבי הירדני, עם מי שנותרו מאוכלוסיית יהודי הרובע.

סיכם עוזי נרקיס: "לאחר מעשה, הסתבר כי הפריצה דרך שער-ציון חוללה מהומה של ממש בעיר העתיקה וגרמה לאוכלוסיה הערבית לפתוח במנוסה רבתי. עוד הסתבר, כי בשעה שנכנסנו, שהה בעיר רק כח החלוץ של הלגיון הירדני, ואפשר היה בהחלט להביסו. ב-19 במאי 48', היתה, איפוא, ירושלים העתיקה בהישג ידינו, בזכות פריצתם של "הפורצים", ונשמטה."