נירים

נירים הוא קיבוץ של השומר הצעיר בנגב הצפוני, אחד מ-11 הנקודות בנגב. במלחמת העצמאות הותקף ונהרס בידי הצבא המצרי, אך חבריו לא נטשו אותו.

11 הנקודות, שעלו בנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (הלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946), היו: אורים, בארי, גלאון, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל ותקומה. על הקמתם של היישובים הוחלט לאחר פרסום תוכנית החלוקה המצומצמת של ועדת האו"ם ע"ש מוריסון-גריידי, ביולי 1946.

11 עליות על הקרקע ביום אחד היו מבצע חסר תקדים בתולדות ההתיישבות בארץ וה"הגנה". גולדה מאירסון (מאיר) ממלאת מקומו של ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק (שרת) שהיה עצור בלטרון, אישרה את העליות לקרקע ללא הודעה מוקדמת לשלטונות.

על ה"הגנה" הוטל לתאם את ההכנות ולארגן את הביצוע. המעמסה הכספית נפלה על הקרנות הלאומיות - הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. גופים רבים של היישוב ושל ההסתדרות, כמו מקורות סולל בונה, סייעו למבצע, בתיאום עם פיקוד ה"הגנה". המוסדות המיישבים החלו, בחשאי, בביצוע עבודות הכשרה בכל נקודה. כל הנקודות קושרו לשני קווי מים ראשיים שיצאו מקיבוץ ניר-עם, בצינורות באורך כולל של 180 ק"מ.

11 גרעינים התיישבותיים נדרשו להתכונן לעלייה על הקרקע בנגב ולהכין פלוגה בת 25 חברים וחמש חברות, שתהווה את החלוץ ליישוב החדש. ב-3 באוקטובר הגיעו כל הגרעינים לניר-עם, ומשם פוזרו לשישה בסיסי יציאה סמוכים לאזורי העלייה על הקרקע, שבהם הוכנו הציוד והאספקה. מקימי שובל ומשמר-הנגב רוכזו בקיבוץ רוחמה; מקימי בארי, כפר דרום ותקופה רוכזו בבארות יצחק; מקימי נירים ואורים רוכזו בגבולות; מקימי נבטים וחצרים רוכזו בבית אשל; מקימי קדמה רוכזו בכפר מנחם; ומקימי גלאון - בקיבוץ גת.

המבצע החל במוצאי יום הכיפורים ופיקד עליו יוסף (רוכל) אבידר, מבכירי ה"הגנה". בסך הכל השתתפו במבצע כ-1,100 איש ויותר מ-300 משאיות. בחצות יצאו השיירות לנקודות היישוב החדשות, כ-100 איש לכל נקודה. אבטחת המבצע הוטלה על הפלמ"ח. כדי לחמוק מהמשטרה הבריטית נסעו המשאיות בכבישים צדדיים ובדרכי עפר; בכמה מקומות הגיעו ליעדן רק למחרת בבוקר. הדרך לחצרים עברה בתוך באר שבע הערבית, ולפיכך הגיעו המשאיות שנשאו את הצריפים מבארות יצחק, והמתיישבים יצאו מבית אשל ברגל, כשהם נושאים על גבם עמודי גדרות, גלילי תיל, אוהלים, שקים וכלי עבודה. הם הלכו חמש שעות בוואדיות, וכך עקפו את באר-שבע.

בכל ישוב הוצבו בתוך כמה שעות שני צריפי מגורים, צריף חדר-אוכל, ביתני שירותים מפח, שתי עמדות שקי חול וגדר תיל מקיפה (התיישבות "צריף וגדר"). ההתארגנות המהירה התאפשרה בעיקר בזכות אירגון אספקת המים: במרכז כל ישוב הוקם מגדל עץ קטן, ועליו מיכל מים.

ביצורי הנקודות היו אחידים. בכל ישוב נבנתה גדר כפולה ריבועית, שאורכה בכל צד היה כ-100 מטר. בשתי פינות נגדיות של חצר היישוב הוקמו סוללות עגולות משקי חול, שחלשו כל אחת על שתי צלעות אחרות של הגדר. באיזור העמדות התרחקה הגדר והקיפה אותן ברדיוס של 30 מטר, למנוע פגיעת רימונים. בכמה מהיישובים נבנה בית ביטחון עשוי בטון מזוין, לרוב בן שתי קומות, שנועד לשמש מעוז התגוננות אחרון במקרה של פריצת קו ההגנה ההיקפי. בין הקירות נבנו חרכי ירי מוסווים. בבית הביטחון שכנו מפקדת האיזור, המרפאה, מחסן חירום למזון ותחנת נוטרים. על הגג הוצבה התצפית האזורית.

בנירים התנגדו לתפיסה של בית ביטחון. רוב החברים, אנשי פלמ"ח, סברו שבית כזה מהווה יעד נוח להפגזה או לריתוק אש, ולכן העדיפו לבנות כמה בתי מגורים מבטון, ובהם הותקנו חרכי ירי.

עליית 11 הנקודות הפתיעה את השלטונות הבריטים, אולם אלה בחרו שלא להתערב. הקמת היישובים עברה כמעט ללא תקלות.

עליית 11 הנקודות היתה המבצע ההתיישבותי המקיף ביותר שבוצע ביום אחד, עד קום המדינה. זאת, הן מבחינת מספר הנקודות, הן מבחינת מספר בסיסי היציאה והן מבחינת היקף המרחב ההתיישבותי: מקדמה בצפון ועד אורים בדרום, מנירים במערב ועד נבטים במזרח. המבצע העלה את המוראל בקרב היישוב בארץ, לאחר שורה של קשיים כמו: המשבר במאבק (לאחר פיצוץ מלון המלך דוד על-ידי האצ"ל ביולי 1946 חדלה להתקיים תנועת המרי העברי שמכוחה פעלו ה"הגנה", האצ"ל והלח"י נגד הבריטים), המעצרים ההמוניים בשבת השחורה (מבצע בריטי של חיפושים ומעצרים רחב היקף ב-25 קיבוצים וישובים אחרים, אחרי "ליל הגשרים", פעולת ראווה של הפלמ"ח נגד 11 גשרים שחיברו את א"י לשכנותיה), ותחילת גירוש המעפילים לקפריסין. לבמצע היתה השפעה גם בתחום המדיני: הוא הביך את הבריטים והגביר את תסכולם, ומצד שני, יצר אהדה אצל השלטונות בריה"מ, שראו בכך צעד להחלשת העמידה הבריטית במזרח התיכון. תנופת ההתיישבות בנגב היוותה, בסופו של דבר, גורם מרכזי בהחלטת האו"ם לכלול אותו בתחומי המדינה היהודית.

במלחמת השחרור הותקפו רוב הנקודות בנגב בידי הצבא המצרי. קיבוץ נירים (אז דנגור) שכן לא רחוק מרצועת עזה, עורק הפלישה הראשי של המצרים. בקיבוץ היו אז פחות מ-40 איש, שהתגוררו בשלושה צריפים, בניין אחד וכמה אוהלים. לרשותם עמד נשק קל וקצר-טווח - לעומת תותחים, משוריינים וטנקים מצרים.

בבוקר ה-15 במאי, עם תחילת הפלישה, פתחו המצרים בהפגזה עזה על נירים. המשק נהרס כליל. החברים שהו בתוך החפירות, אבל מרסיסי הפגזים נהרגו שבעה. האנטנה נפגעה, והקשר האלחוטי ניתק. המצרים, בטוחים בנצחונם, שידרו ברדיו קהיר שדנגור היהודית נפלה. בינתיים הצליח אחד המגינים לתקן את האנטנה תחת אש, והקשר האלחוטי חודש.

לאחר ההפגזה נכנסו חיילי חי"ר מצרים לקיבוץ. הם היו בטוחים כי רוב החברים נהרגו, אך נתקלו באש כבדה, וכמה מהם נהרגו. הכוח המצרי נסוג בבהלה, מחשש שנקלע למארב, תוך שהוא משאיר מאחור את גופות ההרוגים וכמות גדולה של נשק ותחמושת. הקיבוץ היה במצור חודשים רבים. המגינים חיו במחפורות ובבונקרים מתחת לאדמה. המצרים הסירו המצור לאחר שנפרצה הדרך לנגב באוקטובר 1948.