תחנת רידינג

תחנת הכח רידינג, בגדה הצפונית של ה"הגנה" בת"א קיימה משנותיה הראשונות קשר הדוק עם ה"הגנה", הן בתחום יצור נשק, הן בתחום החסנתו החשאית והן בתחום הסוואת מפקדות ופעילים.

חברת החשמל, שנוסדה ב-1923 על ידי פנחס רוטנברג, קיימה משנותיה הראשונות קשר הדוק עם ה"הגנה". רוטנברג, איש מופלא ורב פעלים היה גם חבר המפקדה הארצית של הארגון. מהנדסים, מכונאים וטכנאים של חברת החשמל, שהגיעו עקב תפקידם לישובים ערביים ולמפקדות בריטיות, הביאו משם מידע רב ערך בתחום המודיעין. הם אף קיימו שליחויות חשאיות עבור ארגון ה"הגנה". בתחנות הכח בארם-נהריים, רידינג וחיפה התגיימה פעילות טכנית עניפה עבור תעשיית הנשק המחתרתית.

במהלך המאורעות יצאו עובדי חברת החשמל, בחיפוי אנשי פלוגות השדה של ה"הגנה", לשטח - לתקן קווי חשמל שחובלו על ידי אנשי כנופיות. במלחמת העצמאות, הפכו עובדי החברה כמעט לוחמים בקו הראשון, כאשר יצאו לתקן קווי חשמל שנותקו בקרבות, טרנספורמטורים שפוצצו, עמודי חשמל שקרסו. כך הבטיחו המשך חיים בנקודות נצורות. עובדים לא מעטים נפלו במשימות הללו.

בסתיו 1938, יצאו 12 פועלי החברה בליווי 11 נוטרים לתקן חבלה בקו החשמל בין גדרה לבאר-טוביה. ליד הכפר מסמיה, הותקפו ממארב ערבי. שמונה פועלים ונוטרים נהרגו. בעקבות הארוע החליט ארגון ה"הגנה", בעידודו של רוטנברג, להטיל את השמירה על קווי החשמל בדרום על יחידות פו"ש. הללו הקימו יחידות נוטרים מיוחדות שנקראו "נוטרי חברת החשמל", או "מבטיחי הקו של חברת החשמל." נוטרים אלה טיפלו במכלול הבעיות הבטחוניות של איזור הדרום במסווה של פועלי החברה. הם פיטרלו לאורך קווי המתח הגבוה והניחו מארבים. החברה מימנה חלק מהפעילות ואיפשרה להם להשתמש בכלי רכבה.

במהלך מלחמת העצמאות נטבחו באכזריות צוותים לא מעטים של עובדי החברה, שסיפקה חשמל גם לישובים ערביים. ב-17 במארס 1948, נתקבלה קריאת יאוש מגוש עכו-נהרגיה על ניתוק חשמל. התושבים נותרו ללא מים, ללא לחם. צוות החברה: ישעיהו הלביץ, אברהם שטינפרס, יהושע בורנשטיין, קלמן גלר - יצאו בטנדר משוריין, מזוינים באקדחים, בליווי 10 חיילים בריטיים לכיוון נהריה. אך במבואות עכו התנפל עליהם המון גדול וביצע בהם מעשה לינץ'. זה היה רק מקרה בודד מתוך סידרת ארועים טרגיים.

תחנת רידינג נושאת את שמו של הלורד דניאל רידינג - מדינאי בריטי-יהודי נודע, ששירת כמישנה למלך בריטניה בהודו. בתקופה מאוחרת יותר סייע לחברת החשמל בקבלת הזיכיון, והתמנה ליו"ר הדירקטוריון. התחנה, שנבנתה ב-1938 איננה פועלת עוד, אולם ניתן לזהותה על פי הכניסה המעוטרת בעמודים. לידה נבנתה תחנה גדולה וחדישה.

כשהחליט רוטנברג לבנות את התחנה בתל-אביב, שאלו אותו: האם תחנות נהרים, חיפה והדיזלים של תל אביב אינם מספקים את תצרוכת הישוב? התשובה ניתנה זמן קצר אחרי הקמת התחנה: בשנת 1938 פגעו כנופיות ערביות בקווי החשמל שהעבירו את האספקה מחיפה ומנהריים. רק בזכות התחנה החדשה בתל-אביב המשיכו מרכז הארץ ודרומה לקבל חשמל.

ע"פ עדויות עובדים, נקשר כבר בשנה הראשונה לקיומה קשר הדוק בין תחנת רידינג למטה ה"הגנה". איש הקשר היה המהנדס חיים סלבין, שהקים את התחנה ומאוחר יותר הפך למנהל התע"ש של ה"הגנה". בתוך המשרד הטכני של התחנה פעל בין השנים 1941-1939 משרד טכני, מקביל, של התע"ש המחתרתי. במקום תוכננו מכונות ומכשירים ליצור נשק. את הנשק ייצרו במפעלים מחתרתיים ברחבי הארץ ובתוכם 11 מפעלים בתל אביב. חלק נכבד מעובדי המשרד הטכני היו חברי ה"הגנה" בפועל. ברידינג נעשתה עבודה, שכונתה על ידי העובדים "עבודת קודש". עיקרה: ריתוך, חרטות, ייצור ותיקון כלי נשק - במכונות שהוצבו למטרה זו במיוחד.

רידינג שימשה, לא אחת, כמקום מסתור לחברי ה"הגנה". ב"ליל וינגייט" נמלטו אחדים ממפקדי הפעולה לתוך התחנה. הם יצאו משם בהסעות המאורגנות, כאילו היו עובדים בתחנה.

חברת החשמל היתה להלכה חברה בריטית, לכן זכתה להטבות והקלות. הללו נוצלו גם לטובת ה"הגנה". ב-1947 נכנס לעבוד בחברה, כקצין ביטחון, חיים לסקוב, רס"ן בצבא הבריטי, שהפך נציג בכיר של ה"הגנה". בתחנת רידינג, פעלה לעתים גם מיפקדת ה"הגנה" בתל אביב בעת עוצר. היא שיגרה וקיבלה הודעות באמצעות משמרות הפועלים המתחלפות או בעזרת האחראי על הביטחון בתחנה.

מעט מן האווירה ששררה בין עובדי חברת החשמל, שעבדו גם עבור ה"הגנה", ניתן לחוש מעדותו של בן-ציון קוטלר, אחד מוותיקי התע"ש. "כשהתחלתי לעבוד עבור ה'הגנה', זה היה מתוך התלהבות ותחושה של עבודת קודש. המנהלים שלי, חיים סלבין ושלמה בוגרד, ידעו להוציא מאיתנו דברים שלא ידענו שיש בתוכנו. אנשים לא עבדו כדי לגמור יום עבודה. הם ידעו עבור מה הם עובדים ועבדו במסירות עצומה. זו היתה מעין תחרות: מי יעשה יותר. זה הגיע לפעמים למצב שהייתי צריך להפסיק את זה מפני שיכלו לקרות תאונות. לפעמים הפסקתי בכוח ובאיומים. זה קרה במיוחד אחרי שהיה לנו אירוע טרגי, באחד המכונים, כשבחורה נהרגה בפיצוץ והשניה נפצעה. הארוע הזה התרחש מכיוון שבחורה אחת עשתה שם 18 אלף פיקות והשניה - רק 12 אלף. היא לא יכלה לסלוח לעצמה על הפיגור, אז היא התחילה לעבוד מהר. אמרתי לה, שאם את תמשיכי למהר אני אוריד אותך מהמכבש. זה היה האיום הכי גדול לאנשים. ובכל זאת, זה קרה.

"עשינו כל אחד ואחד מה שמוטל עליו, מבלי להרגיש שהוא עושה משהו מיוחד. לא הרגשנו גם פחד. הרי סיכנו את עצמנו כפול, פעם שניתפס ופעם שהדברים שעשינו - יתפוצצו. צריך היה לשתוק ולעשות את עצמך כמה שיותר קטן בעבודה. לפעמים הביטו עלי כעל משתמט מפני שאסור היה להגיד איפה אני באמת עובד."

חברת החשמל תרמה ל"הגנה" בתחום נוסף: פיתוח הטיס האצישראלי. בעת בניית תחנת הכח בנהריים הכשירו כמה מעובדי המפעל, יחד עם צעירים מקיבוצי האיזור, שדה תעופה קטן ליד אשדות-יעקב. במקום זה נערכו, אחר כך, אימוני הטיס של מחלקת הטייס של הפלמ"ח.