תל-נוף

בחודש מארס 1948, נרכש בסיס האוויר הבריטי עקיר (עקרון) על-ידי מוסדות הישוב היהודי בסכום של 75 אלף לירות שטרלינג. לימים, הפך שדה עקיר לתל-נוף, אחד הבסיסים המרכזיים של חיל-האוויר הישראלי. במלחמת השחרור, יצאו מבסיס עקרון המבצעים הגדולים של חיל-האוויר הצעיר, בעיקר נגד הפולש המצרי.

תהליך הרכישה של הבסיס מהבריטים היה פתלתל ורב עניין. תחילה נרכשו במכרז 20 מטוסי "אוסטר" שחנו בו. המטוסים קידמו מאוד את שירות האוויר של ה"הגנה" ערב המלחמה. אחר כך - נקנה הבסיס עצמו, על המבנים ועל הציוד שבו.

תחילה, כאמור, נענו מוסדות הישוב למכרז שפרסם חיל-האוויר המלכותי (RAF) למכירת עודפי ציוד תעופתי. נציג המחלקה לקניות של הסוכנות היהודית, אלכס ז'ילוני, נשלח לעקיר לבדוק את מצבם הטכני של 20 המטוסים. ז'ילוני שוחח עם מפקד הבסיס והורשה לבדוק את המטוסים.

"האוסטרים", בגירסתם הצבאית, היו מטוסי סיור ותצפית חד-מנועיים, בעלי מנוע חזק וחופת טייס רחבה, שהעניקה תצפית גם לאחור. רוב המטוסים הוכרזו אז כבלתי שמישים, ולמעשה הוצעו למכירה כגרוטאות.

אף כי שירות-האוויר שיווע לתוספת כלי-טיס, התגלעו בתחילה הרבה תקלות ועיכובים בטיפול מול הבריטים, עד כי היה חשש שהמטוסים יימסרו, בסופו של דבר, לממשלות מצרים וסוריה. לבסוף נאסף מאנשים פרטיים סכום הפיקדון הדרוש, אך איש הקשר לבסיס עקיר, ר. רוזנברג, נציג הש"י, איחר עם המעטפה והגיע 10 דקות לאחר המועד הנקוב במכרז. הוא נאלץ לחזור לירושלים, ולהתחנן שהפקידים יצרפו את הצעתה הגבוהה של חברת "אווירון", שההעניקה כיסוי לפעילות האווירית של ה"הגנה".

לבסוף נקנו ה"אוסטרים" והובלו בשיירה למושבה שרונה (הקריה, בת"א) שם אופסנו, מפורקים, במרתפים העמוקים של היקב הגרמני - זה היה ב-21 בינואר 1948. שירות-האוויר של ה"הגנה" (ש"א) החל לפעול בנובמבר 47', ערב מלחמת העצמאות. הוא פעל בחודשים הראשונים של המלחמה, עד הקמת צה"ל והפיכתו לחיל-האוויר. ההחלטה על הקמת "אגף תעופה במטה ההגנה", נתקבלה על-ידי בן-גוריון ויעקב דורי, רמטכ"ל ה"הגנה". נקבע כי יש לרכוש מטוסים ודלק, להכשיר שדות-תעופה ולגייס כח-אדם מתאים בארץ ובחו"ל. בראש השירות הועמד יהושע איזיק-אשל וכראש מטה נקבע אלכס ז'ילוני, ששירת כקצין בחיל-האוויר המלכותי הבריטי.

ב-10 בנובמבר השתכן המטה במשרדי קלוב התעופה הארץ-ישראלי בתל-אביב. הפעולה הראשונה היתה: ניהול משא ומתן לקבלת מטוסי חברת "אווירון", מטוסי הקלוב ומטוסים שהיו בידי אנשים פרטיים.

הטייסים אותרו באמצעות רשימות של חברת "אווירון", אך לרובם לא היה רשיון טיס תקף והם חסרו נסיון מבצעי. יוצאי חיל-האוויר הבריטי לא היו רשומים בשום מסמך מרוכז, ולכן היה קשה לאתר אותם. לאחר מאמץ, אותרו 9 טייסים, שכל אחד מהם צבר למעלה מ-100 שעות טיסה. הללו היו הגרעין המייסד לטייסת מס' 1. טייסים נוספים השלימו את הכשרתם בקורס טיס שאירגן שירות-האוויר.

המטכ"ל השתמש במטוסים הקלים לשם סיוע לישובים המרוחקים ולכוחות הלוחמים. המטוסים לא נחשבו תחילה ככח לוחם. להיפך - בעקבות נסיון לתקיפה אווירית בנבטים (ללא אישור) נאסר להשתמש במטוסים לפעולות ירי והפצצה, אלא באישור מיוחד של המטכ"ל.

בעיית תשתית ראשונה במעלה היתה המחסור במינחתים. תחילה אף דובר על רכש מסוקים, אך הרעיון לא מומש בגלל הקושי להשיגם ומחירם הגבוה. הפתרון נמצא באיתור מקומות מתאימים למנחתים (גוש עציון, ניר-עם, רביבים וירושלים).

רכש 20 מטוסי ה"אוסטר" בינואר 48', תמורת 8,500 לא"י, (כ-34,000 דולר לפי השער דאז) הגדיל במידה ניכרת את מצבת המטוסים של שירות האוויר והצריך הרחבה של מערך התחזוקה. סיבה נוספת להרחבה: המטוסים חובלו, ערב מסירתם, על-ידי העובדים הערבים בשדה עקיר (תל-נוף) והיה צורך לשקמם. לצורך זה נקלטו צוותי אוויר וקרקע חדשים. לאחר ששופצו מטוסי ה"אוסטר", התאפשרה גם הקמתה של "נספחת הנגב", היא טייסת הנגב, הטייסת השניה של חיל-האוויר (פבר' 48'). אט אט החל להשתרש המושג "חיל-האוויר", מבלי שהתקבלה החלטה רשמית על כך.

ב-3 במאי, מינה בן-גוריון את ישראל זבלודובסקי-עמיר, כמחליפו של יהושע אשל. תוארו: מנהל ראשי של חיל האוויר. זבלודובסקי, איש "הגנה" ותיק, היה קודם מנהל התע"ש המחתרתי, ראש הש"י המאוחד, ומפקד חזית ירושלים. הוא מעולם לא עסק בתעופה. ראשי שירות האוויר התנגדו למינוי, אך בן-גוריון סמך את ידיו על האיש, שעשה את כל תפקידיו בהצלחה, מבלי שהיה איש מקצוע בתחומים עליהם הופקד.

אהרון רמז, טייס בחיל-האוויר הבריטי, התמנה לראש המטה של עמיר. המהנדס ז'ילוני, ששימש בתפקיד זה, עבר לשמש כמפקד שדה עקרון, הוא תל-נוף, שהפך לשדה התעופה הצבאי הראשי במלחמת העצמאות.

בסיס עקרון, היה אז בתנופת הרחבה והתבססות. הוא נרכש, כאמור, על-ידי הסוכנות מידי הבריטים על מתקניו. בשדה היו כ-60 בתי-אבן ו-50 צריפי עץ, מלבד מתקני תעופה. שירות האוויר ירש מעט מאוד ציוד לחימה ממשי מידי חיל-האוויר הבריטי (ה-RAF). מלבד ה"אוסטרים" לא נמכר אף מטוס אחד לגורמים יהודים בארץ. לא עזרו אפילו נסיונות "דמיוניים", כדברי מפקד ה-RAF בא"י, לשחד קצינים בריטים ברמת-דוד בקיץ 48', כדי שימכרו ל"הגנה" מטוסי קרב מדגם "ספיטפייר". המדיניות הבריטית היתה מחד-גיסא להוציא מן הארץ את מירב ציוד הלחימה הנייד, ומאידך גיסא, לנסות ולהוציא מכלל שימוש את מה שלא ניתן היה לפנות. פרשת מכירת ה"אוסטרים" ליהודים עוררה הד וזעם רב בלונדון. בעקבות הפרשה הוחלט כי עיקרון אי המכירה של ציוד, שהוגדר כ"צבאי" - יישמר בהקפדה יתרה. והוא אכן נשמר.

יחד עם זאת, בשדה עקיר שנקנה במרס 48', השאירו הבריטים ציוד שהיה "ממש אוצר מבחינתנו", כהגדרת אנשי שירות האוויר. "מצאנו שם רכוש רב. מה שנשאר במחסנים הגדולים היה לפי מושגינו אז, עשוי לצייד אותנו בכלים ובחלקי עזר ממתכת, ברגים, אומים וכד', למשך שנים".

מחלקים שנמצאו גם בשדות תעופה אחרים שנתפשו - חלקם תוך כיבוש - אפשר היה להרכיב מטוס "ספיטפייר" שלם. המדיניות הבריטית לגבי תשתית הבסיסים שפינה ה-R.A.F, היתה רכה יותר לעומת היחס לציוד. הכוחות הבריטיים הנסוגים מא"י לא חרשו את המסלולים ולא פעלו להריסת המתקנים. אפשרות כזאת, אמנם, נדונה, אך לבסוף לא הוצאה אל הפועל.

בסיס עקרון וכן בסיס לוד, ששימש את התעופה האזרחית למזרח התיכון, לא פורקו בגלל נסיבות מיוחדות, או בלשון הפקודה: "בגלל נחיצותם לצרכים מיוחדים".

חיל-האוויר, באמצעות בסיסיו המרכזיים עקרון, רמת-דוד ועין-שמר (ומאוחר יותר - חצור) מילא תפקיד חשוב ביותר בלחימה מול צבאות ערב, שפלשו לתוך מדינת ישראל למחרת הקמתה. למרות שחלק מן הבסיסים, כמו שדה דב, עקרון ומחניים, הופצצו על ידי חילות אוויר ערביים - הם התעשתו במהירות ושימשו בסיסי בית טובים למטוסים ולטייסים.

בשלב הקריטי של המלחמה, בחודשים מאי-אוגוסט 48', העבירו מטוסי תובלה מצ'כוסלובקיה לישראל מטוסי קרב מדגם "מסרשמידט" במסגרת מבצעי "בלק". במבצע "אבק" יצאו מטוסים יום ולילה משדה עקרון למנחתי הדרום, כדי להעביר אספקה, לוחמים ואמצעי לחימה חיוניים לנגב המנותק. המטוסים הקלים פעלו כדי לסייע לישובים המנותקים וגם לחטיבות שפעלו באזורים אלה. מדובר במשימות קישור, צילום, תובלה והפצצה. מטוסי "נורסמן", קיימו הקשר עם סדום המנותקת.

כבר בשלב המוקדם של הלחימה, השיגו מטוסי הקרב עליונות אווירית בשמי המדינה. מתחילת יוני 48', סוכלו רוב נסיונות התקיפה של מטוסי אויב בשטחנו. בסך-הכל הופלו במלחמת העצמאות 22 מטוסי אויב. חיל-האוויר ביצע הפצצות אסטרטגיות - אם כי בקנה מידה קטן - בבירות ערב: רבת-עמון, דמשק וקהיר.