פרופ' אל"מ בדימוס ישעיהו שייקה תדמור, היה מנהל הריאלי ומפקד פיקוד הגדנ"ע
החג"ם והגדנ"ע
בעצם ימי המאורעות בשנות ה-20 הקים ד"ר ארתור בירם את בית הספר הריאלי בחיפה. יחד עם יעקב דוסטרובסקי דורי, אז מפקד ההגנה בחיפה, ולימים הרמטכ"ל הראשון, הקים את המכון לחינוך גופני בשכונת אחוזה בעיר כמסגרת תמימה שתוכל להסתיר מהבריטים פעילות ביטחונית. בירם הכניס לתוכנית הלימודים מקצוע בשם "חינוך גופני מוגבר" (חג"מ), אשר אומצה על ידי הוועד הלאומי במהלך השנים גם לבתי ספר תיכוניים אחרים של היישוב. בשנת 1940 הקים ארגון ההגנה במסגרתו את גדודי הנוער, הגדנ"ע, להכשרה קדם צבאית לנוער. בירם היה הדמות הדומיננטית על החג"ם ואחר כך על הגדנ"ע וההכשרה הקדם צבאית עד סוף שנות ה-40.
בספר שכתבה על בירם שרה הלפרין, בוגרת בית הספר, נכתב בין היתר : כדוגמה לתכונות הנדרשות בחינוך הטרום-צבאי נהג ד"ר בירם להציג את דמותו של סוקרטס שגילה כמפקד באחת ממלחמות אתונה בספרטה: כוח סבל, כושר הבלגה, כוח עמידה, אחריות על הפקודים דאגה להם. לעומת ספרטה שחיה כמבצר צבאי, אתונה טיפחה את החיים הדמוקרטיים ואת השותפות האזרחית. אם נגזר, כך חשב בירם, על בני הנוער לעבור הכשרה טרום צבאית, מוטב שביה"ס כאחראי-על על החינוך, יהא אחראי לכך.
הניסיון האישי שלי עם הגדנ"ע מלווה אותי מלימודיי בבית הספר הריאלי החל מ-1944. מכיתה ט' ועד י"ב השתתפתי בפעולות הגדנ"ע בבית הספר ובשדה. אני זוכר היטב את הקפא"פ, קרב פנים אל פנים במקלות, זוכר את הקרב מגע ואת תרגילי השדה. בשנת 1950 עברתי קורס מ"כים של הגדנ"ע בראש הנקרה ושימשתי מפקד כיתה בהפעלת גדנ"עים בבית הספר. מפקדי הגדנ"ע בביה"ס היו המורה לתנ"ך ולתושב"ע, שמעון בר חמא, וגבי סלומון, המורה להיסטוריה.
שירתתי בצה"ל שנים רבות. תחילה בנח"ל, בהיאחזות דרדרה, אחר כך מ"מ וסמ"פ בגדוד 12 בגולני, משם מדריך חי"ר בבה"ד 1, כעבור שנתיים שם, מינה אותי מפקד בה"ד 1, ישראל טל, טליק, לימים אלוף, מפקד השריון וסגן הרמטכ"ל, לשמש בתפקיד חדש שיצר: קצין החינוך של בית הספר לקצינים. זה התווה את דרכי בצה"ל ובאזרחות: חינוך. שימשתי בתפקידי חינוך מגוונים בצה"ל, בהם, בראש גאוותי: קצין החינוך הקרבי של הכוחות המשוריינים בסיני, אוגדה 252 בפיקודו של אלוף שלמה להט (צ'יצ').
בשנת 1973, כחודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים, התמניתי למפקד פיקוד הגדנ"ע אחרי אל"מ ברוך לוי ושימשתי בו 3 שנים. בצד הזרועות, הפיקודים המרחביים והחילות, פעלו שני פיקודים ייעודיים, הגדנ"ע והנח"ל.
השנה הראשונה בתפקידי הייתה שנת המלחמה הקשה בה הפעלנו כ-30 אלף נערות ונערים במסגרת הגדנ"ע למשימות מל"ח, משק לשעת חירום : הפצת צווי גיוס, סיוע בבתי חולים ומוסדות סיעודיים; בבסיסי צה"ל, בהג"א, במפעלי תעשייה ובבתי עסק, בחקלאות בקיבוצים ובמושבים, בגני ילדים ובפנימיות, ועוד ועוד. פעולה מיוחדת של בנות ובני הנוער במלחמה הייתה כתיבת גלויות עידוד ללוחמים – "גלויות מתוקות", כינינו אותן – וכן שיגור תשורות קטנות. הדפסנו גלויות נושאות סמל הגדנ"ע, תלמידות ותלמידים שלחו בהמוניהן לגזרות החזית.
התחום הנוסף בו עסקתי, למעשה הראשון בין ייעודי פיקוד הגדנ"ע היה הכשרת הנוער לצה"ל. מאז ייסוד הגדנ"ע נעשתה הכנת הנוער לצה"ל בשתי מערכות: אחת, בבתי הספר והאחרת, "אימון מרוכז", בדרך כלל שבוע בבסיסי הגדנ"ע. בתקופתי פעלו שישה בסיסי גדנ"ע: נורית בגלבוע, ג'וערה בהרי מנשה, בא"פ (בסיס אימונים פיקודי) בצריפין, שדה בוקר, קציעות שעל גבול מצרים ובאר אורה.
מפעל שאני גאה בו במיוחד היה מדריכי חבורות רחוב, שקיבלתיו מידי קודמי, ברוך לוי. כ-20 מדריכות ומדריכים מצטיינים חדורי מוטיבציה לנושא נבחרו לשמש מדריכי גדנ"ע ל"נוער ברזלים", כפי שכונו אז בני הנוער בסיכון שנשרו ממערכת החינוך.
פיקוד הגדנ"ע בתקופתי היה שדה ענק לפעילות וליוזמות במגוון רחב של נושאים : גדנ"ע-אוויר, גדנ"ע-ים, גדנ"ע מזרחנים, תזמורת הגדנ"ע בניצוחו של נועם שריף; כתב העת לנוער "במחנה גדנ"ע" שעורכיו היו זאב ענר ויורם טהר-לב; השתתפות בצעדת שלושת הימים, חידון התנ"ך הארצי לנוער.
סמל הגדנ"ע, חץ וקשת, שעוצב ברוח הפסוק המקראי (שמואל ב א ח) "ללמד בני יהודה קשת" מגלם, עוד מתקופת היישוב, את מורשת הגדנ"ע. ל"ג בעומר הוא יום הגדנ"ע, כך מראשית קיומו של החיל וסמל חץ וקשת מחזק את הזיקה של הגדנ"ע לחג זה.
אומר רק שיש להצטער שמסגרת הגדנ"ע, כפי שהייתה במשך עשרות שנים למן תקופת היישוב ובצה"ל, צומצמה לממדים מגוחכים.
אגב, בתפקידי כראש ענף הסברה הדרכה כסגן קצין חינוך ראשי הכרתי את אפרים לפיד מחיל המודיעין, היו בינינו קשרי עבודה ונוצרה ידידות.
