המאבק על דרכי התחבורה בתחילת מלחמת העצמאות
כבר בראשית המלחמה נאלצה תנועת כלי הרכב בין השפלה לירושלים להתנהל בדרכים עוקפות שונות. כן התעוררה בעיית הקשר עם רבעים יהודיים בירושלים, שנותקו ממרכזה, ועם היישובים מחוצה לה, ובהם נוה יעקב ועטרות בצפון, גוש עציון בדרום, הרטוב במערב וצפון ים המלח, בית הערבה וסדום - במזרח.
בעיית התחבורה לנגב היתה גם היא מסובכת וכמוה התנועה ליישובי הגליל המזרחי והמערבי. התחבורה בין תל אביב לחיפה היתה כרוכה גם היא בקשיים שנבעו מריכוז אוכלוסייה ערבית ב'משולש הקטן' שמדרום לחיפה ובשכונת בלד א-שיח' שבכניסה המזרחית לעיר.
בחודש מארס פסקה כמעט לחלוטין התחבורה העברית בכמה מכבישי הארץ, כגון כביש ואדי-עארה והכבישים שבאזורים הערביים וכן כבישים שהובילו לכמה שכונות בירושלים.
בתחילה סיפקה ה'הגנה' אבטחה צמודה למכוניות בודדות, ועד מהרה הופעלה שיטת השיירות: הותקנו מכוניות משוריינות מתוצרת בית (משאיות עם תאי נהג משוריינים, אוטובוסים משוריינים, מכוניות ליווי משוריינות) כלי רכב אלה היו עמידים במידת מה בפני אש מנשק קל.
במחצית חודש מארס התדרדר מאוד המצב בדרכים: ב-14 בחודש עדיין הבקיעה שיירה את הדרך לקיבוץ גת המנותק, תוך פיצוץ בתים ברחובה הראשי של פאלוג'ה; ב-17 במארס הושמדה ליד קרית מוצקין שיירה ערבית של נשק ותחמושת בדרכה לחיפה. אולם ב-18 במארס הותקפה שיירה יהודית בדרכה להרטוב, ומכאן גברו והלכו התקפות הערבים על התחבורה העברית: ב-26 במארס נלכדה ליד נבי-דניאל שיירה שעשתה דרכה חזרה מגוש עציון לירושלים. בקרב בן יומיים אזלה תחמושת הלוחמים ורבים נפגעו.
לנוכח המצב, הציעו הבריטים את תיווכם, והלוחמים נאלצו למסור את נשקם ואת רכבם לידי הערבים תמורת ההעברה של הפצועים ויתר אנשי השיירה לירושלים. במארב ליד הכפר הערבי כברי נלכדה והושמדה שיירת משוריינים, שניסתה לפרוץ לעבר קיבוץ יחיעם המנותק; שיירה שעמדה לעלות מן השפלה לירושלים נתקלה במחסום ובמארב; היא החלה לסגת לחלדה, אך חלק מן המכוניות שקע בבוץ ולשיירה נגרמו אבידות כבדות.
מרבית הדרך ממרכז הארץ לירושלים נמצאה בשליטת הערבים. עד כיבוש יפו, היתה כרוכה בקשיים גם עצם היציאה מתל אביב לעבר ירושלים, והתנועה התנהלה דרך שכונת התקוה למקוה ישראל, ומשם בדרכי עפר בין פרדסים, לעבר נחלת יהודה ולרחובות. כדי לעקוף את העיר הערבית רמלה נמשכה הדרך העוקפת מרחובות דרך קיבוץ נען לעבר קבוצת גזר, ומשם לכביש לטרון. כאשר קטע זה הפך גם הוא מסוכן (בשל הכפר אל-קבאב) התנהלה התנועה מרחובות דרומה עד לצומת מסמיה, ומשם, על הכביש העובר בנחל שורק, לעבר לטרון. במרוצת הזמן נחסם גם קטע זה, עקב פעילות עוינת של הכפריים, שהסתייעה בכנופיית מתנדבים עיראקים; וכך התנהלה התנועה מרחובות דרך הכפר הערבי עאקיר לעבר חלדה, ומשם המשיכה אל הכביש מסמיה - לטרון.
משחסמו ערביי עאקר את המעבר דרך כפרם, נאלצה התחבורה היהודית לעקוף את עקר דרך פרדסי קיבוץ נען. מחלדה ועד לסביבות נוה אילן שבהרי ירושלים, לא היה כל מאחז יהודי בקרבת הכביש, ופיכך היה הקטע בין לטרון לשער הגיא מסוכן ביותר; גם סמוך לירושלים היתה התחבורה היהודית פגיעה מאוד עקב מוצבים ערבים בהר הקסטל השולט על הדרך, ובסביבת הכפר קולוניה (קאלוניה).
גם הבריטים, עד פינוי הארץ, הכבידו על התחבורה היהודית, ערכו חיפושים בשיירות והחרימו כלי נשק שבידי המלווים. נוסף על כך סיכלו הבריטים כל אפשרות של השתלטות כוחות ה'הגנה' על נקודות שליטה אסטרטגיות למעבר השיירות.
© כרטא
