אצ"ל
שמו המקוצר של הארגון הצבאי הלאומי ("המעמד "ו"הלבב" בלשון-צופן פנימית). נוסד באביב 1931 בירושלים על-ידי מפקד סניף ההגנה המקומי אברהם זילברג- תהומי וקבוצת חברים שפרשו מן ההגנה משתי סיבות: האחת - הארגון לא פעל כראוי בימי מאורעות הדמים של 1929;האחרת - אופיה המעמדי, הצר מדי, לדעתם, של ההגנה, וכפיפותה למרותה של הסתדרות העובדים. תהומי ותומכיו שללו את אופיה ה"עממי" של ההגנה ודגלו בטיפוח אופי צבאי מובהק יותר. בראשיתו, בשנים 1937- 1931, קרא לעצמו הארגון בשם ההגנה הלאומית (וכן ארגון ב' או ה"ארגון המקביל").
שנים אלו הוקדשו לגיוס ולהתארגנות. המצטרפים היו בעיקר מן המחנה הרוויזיוניסטי וקצתם גם מן המחנה האזרחי.
בחורף 1936 גובש המיבנה של ארגון ב'. בראשו עמד ועד מפקח, מורכב מאנשים שהשתייכו למחנה הימני של הקשת הפוליטית (הרב מאיר ברלין, מאיר גרוסמן, יהושע סופרסקי ועוד). ועד זה אישר את חוקת הארגון ואת תקנונו. מתוך המרכז שניהל את הפעילות השוטפת הורכבה המפקדה הארצית, ובראשה - ראש המפקדה. כן פעלו מועצה טכנית ארצית, מחלקה אופרטיבית (מבצעית), מחלקת מחסן (אפסנאות), שירות ידיעות ובית-דין עליון. המימון השוטף הושג על ידי תרומות ומגביות בארץ ובחו"ל. כן פעלו "קופות חסכון" שבאמצעותן רכשו החברים בכספם את נשקם האישי.
תהומי ראה בארגונו מסגרת ארעית, העתידה לחזור להתאחד עם ההגנה, כאשר הארגון המורחב יעמוד תחת מרות המוסדות הלאומיים, בעוד שהחברים הרוויזיוניסטים צידדו בשיתוף פעולה בין שני הארגונים על בסיס שוויוני-פריטטי חרף הפער הגדול במספר החברים. אחרי משא-ומתן מייגע נחתם ב-1937 זכרון דברים על הצטרפות ארגון ב' להגנה. במשאל שנערך קודם לכן בקרב חברי הארגון תמכו באיחוד המוצע כמחצית החברים, כ-1,500 במספר, ואלו אכן חזרו להגנה. הנותרים, רובם חברי התנועה הרוויזיוניסטית, המשיכו לקיים מסגרת עצמאית, בעלת גוון פוליטי מובהק ואחיד מבחינה רעיונית. אצ"ל הפך לזרוע הצבאית-המחתרתית של התנועה הרוויזיוניסטית וז'בוטינסקי הוכתר למצביאו.
בשנים 1939-1937 ידע הארגון חילופי מפקדים תכופים: פיקדו עליו בזה אחר זה רוברט ביטקר, משה רוזנברג ודוד רזיאל. בשנים אלה התלקח פולמוס חריף בין ההגנה, שפעלה לפי מדיניות ההבלגה של הנהגת היישוב, דגלה ב"טוהר הנשק" ושללה פעולות גמול ללא-הבחנה כנגד האוכלוסיה הערבית, לבין אצ"ל שראה בתפיסה זאת חולשה הרת-אסון. מעשי הטירור-העיוור של אנשי אצ"ל בקרב ריכוזי אוכלוסיה ערבית, בניגוד לעמדת המוסדות הלאומיים, גררו לא אחת מעשי נקם של הערבים נגד יהודים, שהעמיקו את הניכור בין אצ"ל לבין היישוב המאורגן.
קרבן טרגי של "שבירת ההבלגה" היה שלמה בן-יוסף, איש פלוגת העבודה של בית"ר בראש-פינה, שהיה היהודי הראשון שהעלו הבריטים לגרדום (ביוני 1938). בן-יוסף נדון למוות על ניסיון-נפל לתקוף אוטובוס ערבי בגליל, כנקמה על רצח יהודים.
בעקבות התלייה הכריז ז'בוטינסקי על הפסקת ההבלגה, שקודם תמך בה.
בשנות ה-30 השתתפו אנשי אצ"ל במפעל ההעפלה ("עליית אף על פי ") של התנועה הרוויזיוניסטית; עשרות מהם עברו קורסים מקצועיים בחסות הצבא הפולני על אדמת פולין ושליחי אצ"ל הכשירו אנשים בסניפי בית"ר במזרח אירופה. אחרי פרסום הספר הלבן (17.5.1939) ביצע הארגון פיגועים במיתקנים ממשלתיים בארץ ישראל. בפרוץ מלה"ע ה-2 הכריז ז'בוטינסקי על תמיכת התנועה הרוויזיוניסטית בבריטניה במלחמתה נגד גרמניה הנאצית. באמצע ספטמבר 1939 הודיעה מפקדת אצ"ל על הפסקת הפעולות נגד הבריטים ואצ"ל החל לשתף פעולה עם השלטונות הבריטיים.
קבוצת חברים באצ"ל שהתנגדה להפסקת המאבק נגד הבריטים - קל וחומר לשיתוף פעולה עם השלטונות - גרסה שיש להמשיך במאבק גם בימי המלחמה. קבוצה זו, שבראשה עמד סגן מפקד אצ"ל באותה עת, אברהם שטרן ("יאיר"), תבעה להפוך את אצ"ל לארגון עצמאי ובלתי תלוי, לנתקו לחלוטין מזיקה וכפיפות לתנועה הרוויזיוניסטית ולא לסור עוד למרותו של ז'בוטינסקי. הרוב באצ"ל - ובראשו המפקד דוד רזיאל - דחה דרישות אלה ובאוגוסט 1940 פרשה קבוצת שטרן והקימה ארגון מחתרת חדש - "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" (לימים -לח"י).
הימים שלאחר הפילוג אופיינו בעימותים בין הפלגים, ובהם תפיסת מחסני נשק. אנשי לח"י לא סלחו לעמיתיהם לשעבר מאצ"ל את הסגרת חבריהם לידי הבולשת הבריטית בחודשים הראשונים לאחר הפילוג. בין הנאסרים בלט מספרם הרב של מי שפעלו בשירות הידיעות של אצ"ל (מש"י), ועברו ללח"י. בספטמבר 1943 הוציא לח"י להורג את מפקד מש"י בימי הסגרת חבריו, ישראל פריצקר, שבינתיים פרש מפעילותו באצ"ל.
במסגרת שיתוף הפעולה עם המטה הראשי של הצבא הבריטי למען המאמץ המלחמתי יצא מפקד אצ"ל דוד רזיאל במאי 1941, בראש חוליה קטנה לעיראק, למשימת מודיעין וחבלה נגד משטרו הפרו- נאצי של רשיד עאלי. בשליחות זו נהרג בהפצצת מטוסי אויב.
בשנתיים וחצי הבאות פקד על הארגון יעקב ויניארסקי-מרידור. פרק זמן זה נחשב בתולדות אצ"ל כדל הישגים ומעש. ההפוגה במאבק האנטי-בריטי נמשכה, כשהיא מעוררת ביקורת גוברת והולכת בקרב השורות. מוראל החברים ירד לשפל המדרגה. המצוקה החומרית הוליכה לשורה של מעשי-שוד ולאחר מכן גם סחיטת כספים ברחוב היהודי שקוממו את דעת הקהל נגד אצ"ל.
בקיץ 1943 החליטה מפקדת אצ"ל לשים קץ ל"שביתת הנשק". באותה עת נולדה תוכנית הנפל של עם לוחם, שכשלונה החיש את החלפתו של יעקב מרידור - בדצמבר 1943 - במנחם בגין, שהגיע לארץ במאי 1942 מברית-המועצות כחייל בצבא אנדרס הפולני.
בסוף תקופת מרידור באצ"ל מנה הארגון כ-1,000 איש, כאשר הכוח הלוחם מנה כ-200 בלבד. נשק הארגון היה מועט.
ב-1.2.1944 הכריז אצ"ל "מרד" נגד השלטון הבריטי בארץ-ישראל. "אין עוד שביתת נשק בין העם והנוער העברי לבין האדמיניסטרציה הבריטית בארץ ישראל, המסגירה את אחינו בידי היטלר. מלחמה לעם עם השלטון הזה, מלחמה עד הסוף. " אצ"ל הטיל על עצמו שני סייגים: המלחמה תנוהל נגד ממשלת המנדאט ולא נגד ממשלת בריטניה; כל עוד נמשכת מלה"ע ה-2 לא יותקפו מתקנים צבאיים בארץ, אלא מתקנים ממשלתיים-אזרחיים.
בחורף 1944 היו באצ"ל ארבעה ענפים: ח"ק - חיל הקרב - הכוח המבצעי; חת"ם - חיל תעמולה מהפכני המופקד על התעמולה וההסברה; צ"ם - צבא המהפכה, מעין חיל מילואים; וי"ם - יחידות המחץ-לפעולות מיוחדות. ליד מפקדה בת חמישה אנשים פעלו שירות הידיעות (שנקרא עתה "דלק") וראש מטה. במרוצת פברואר 1944 תקף אצ"ל משרדים ממשלתיים בשלוש הערים הגדולות. לאחר מכן חיבל בתחנת השידור הממשלתית ברמאללה וביצע התקפות על משרדי הבולשת ותחנות משטרה. הבריטים הגיבו בתקיפות על פעולות אלו. רבים מאנשי אצ"ל נעצרו ונאסרו. ב-19 באוקטובר 1944 הוגלו 251 עצורים יהודים - רובם חברי אצ"ל ומיעוטם מלח"י - למזרח אפריקה.
במרוצת 1944 ניסו ראשי ההגנה לשכנע את מפקדת אצ"ל להפסיק את הפעולות האלימות נגד מטרות בריטיות עד סיומה של המלחמה. סירובו הנחרץ של אצ"ל (בניגוד ללח"י) הוליך בסוף 1944 לפתיחת מערכת בלימה אקטיבית מצד ההגנה, הידועה בשם הסזון.
בנובמבר 1945 הצטרף אצ"ל (וכן לח"י) למסגרת תנועת המרי העברי. פעולותיו בשלושת-רבעי השנה הבאה היו תוך תיאום עם מפקדת ההגנה. הן כללו תקיפת רשת הרכבות, שדות תעופה, תחנות משטרה, ועוד.
בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד (22.7.1946) על-ידי אצ"ל, והחלטת ההנהגה המדינית, נתפרדה השותפות הלוחמת בין ההגנה, אצ"ל ולח"י. הקרע בין אצ"ל לבין היישוב המאורגן העמיק. אצ"ל המשיך בפעולות טירור נגד הבריטים, ששיאן פריצת אנשיו לכלא עכו ב-4.5.1947, ושחרור חבריו הכלואים.
בשנים 1946/47 נתפסו רבים מחבריו, הועמדו לדין ונשפטו לתקופות מאסר ממושכות.
שבעה חברי אצ"ל נדונו למוות וניתלו. חבר אצ"ל נוסף פוצץ עצמו ברימון לפני הוצאתו להורג (יחד עם חבר לח"י).
בפרוץ מלחמת העצמאות החליש אצ"ל את מאבקו בבריטים ופנה לפעולות נגד הערבים, אך פעולותיו הנפרדות התנגשו לעתים בפעולות ההגנה.
ב-1.6.1948 נחתם בין ישראל גלילי, בשם הממשלה הזמנית, ומנחם בגין בשם אצ"ל, הסכם שבא להסדיר את גיוס חברי אצ"ל לצה"ל. בסעיף ו' להסכם נאמר ש"מתוך החלטתם החופשית והמוצהרת חדלים האצ"ל ומפקדתו לפעול ולהתקיים כחטיבה צבאית במדינת ישראל ותחום ממשלת ישראל. " בהערה 1 נאמר ש"כל פעולות רכישה נפרדת של נשק וציוד מלחמתי מטעם האצ"ל תיפסקנה והקשרים יימסרו לרשות צבא ההגנה לתועלת המלחמה. " בעקבות ההסכם הצטרפו אנשי אצ"ל לחטיבות צה"ל, לבד מהגדוד הירושלמי.
ואולם התחייבות אצ"ל הופרה בפרשת אלטלנה. חיילים מיוצאי אצ"ל ערקו כדי לסייע לספינה ועקב כך פורק הגדוד בגבעתי ואנשיו פוזרו בגדודי החטיבה האחרים. שר הפנים יצחק גרינבוים ניהל בשם הממשלה משא ומתן עם נציגי אצ"ל על שילובו המלא של הגדוד הירושלמי בצה"ל. המו"מ התארך שבועות מבלי להניב תוצאות. אחרי רצח מתווך האו"ם, הרוזן ברנדוט, על ידי אנשי לח"י בירושלים (17.9.1948), הוצא לח"י אל מחוץ לחוק. שלושה ימים מאוחר יותר נתן צה"ל אולטימטום לגדוד הירושלמי של אצ"ל - להתפרק. ואכן, הגדוד פורק ואנשיו הצטרפו לצה"ל. כך, ארבעה חודשים אחרי קום מדינת ישראל, הגיע לסיומו קיומו העצמאי של אצ"ל.
אסירי אצ"ל בארץ ובחו"ל. אסירי הארגון הוחזקו במעצר מינהלי בעיקר במחנות מזרעה ולטרון, והשפוטים בבתי הכלא בעכו ובירושלים. בשלהי 1944 החלו הבריטים להגלותם לאריתריאה וסודאן ולאחר מכן לקניה. בסך הכל הוגלו 439 חברי אצ"ל ולח"י. היישוב המאורגן והנהגתו המדינית מחו פעמים רבות נגד מנהג ההגליה.
המוגלים ("גולי ציון" כפי שכינו עצמם), ביצעו מספר ניסיונות בריחה, שחלקם אף הוכתר בהצלחה. העצורים הוחזרו לארץ לאחר קום המדינה.
אצ"ל בחו"ל. משנת 1937 ואילך פיתח אצ"ל בהדרגה פעילות בחו"ל, בשלב הראשון בעיקר על אדמת פולין. זו הקיפה תעמולה, הקניית הכשרה חצי-צבאית לחניכי בית"ר וכן אימונים בחסות הצבא הפולני. אחרי פרוץ מלה"ע ה-2 שוגרה משלחת מטעם אצ"ל לארצות-הברית והתמקדה בעיקר בתחומי התעמולה, ההסברה, גיוס משאבים והקמת גופים שונים כמו "ועד החירום להצלת יהודי אירופה" ו"הוועד למען צבא עברי".
אחרי סיום המלחמה, אורגנו סניפי אצ"ל במחנות הפליטים באירופה. בפריז הוקם "המטה לגולה" עליו הוטל לגייס אנשים, נשק וכספים, ולנהל תעמולה למען הארגון.
