הבלגה

ההבלגה נקבעה בימי מאורעות 1936/39 כמדיניות שלילת התגמול העיוור והימנעות מפגיעה בערבי באשר הוא ערבי, אלא תוך כדי התגוננות או פגיעה בפורעים בלבד. קו התנהגות זה בפעולות ההגנה נקבע על-ידי המוסדות הלאומיים.

ההנהגה היהודית העריכה, כי תגובת-טירור יהודית בלתי-מבוקרת רק תסייע לאיבה ולטירור הערבי להתחזק בקרב הערבים ותפגע במעמד היישוב היהודי בדעת-הקהל באנגליה. אולם מעבר לשיקול התועלתי עמדה ביסוד ההבלגה הגישה הערכית-מוסרית שאין לפגוע בחפים מפשע. בעקבות תגובתה המאופקת של ההגנה תבעה הנהגת היישוב מן הבריטים את חיזוק כוחו ההגנתי והצבאי ואת חימושו על-ידי השלטונות.

ארגון ההגנה קיבל עליו את צו ההבלגה והוכיח נאמנות ומשמעת למרות הלאומית, אם כי חברים לא- מעטים לא הסתירו את מורת רוחם מגישה הבולמת תגובה, ביחוד לאחר רציחות שפלות. בה-בשעה "שבר" ארגון ב' (אצ"ל) את ההבלגה, תחילה נגד דעתו של העומד בראשו, זאב ז'בוטינסקי, ומשנת 1938 בהסכמתו. הוויכוח על גבולות השימוש בכוח היה קשה וחריף, והתעורר צורך למצוא דרך תגובה שתפגע באנשי הכנופיות - בלי לפגוע בערבים בלתי-אשמים.

במהלך המאורעות קיבלה ההבלגה צורה חדשה, של פגיעה בפוגע, ותגובה אקטיבית-מקומית במקרים חמורים. החלו בכך ה"נודדות" והמשיכו הפו"ש, פלגות הלילה המיוחדות והמ"נים - שרדפו אחר הכנופיות, פגעו בהן ובבסיסיהן וערערו את ביטחונן. את יחסם של לוחמי ההגנה לתגובה ולהבלגה היטיב לבטא יצחק שדה: "אנחנו, מגיני העם האקטיביים איננו מבליגים. אנו הננו יום-יום במעשינו נגד הבלגה. אנו בעד פגישה עם האויב פנים-אל-פנים. אנחנו בעד התקפה על הבסיסים של הכנופיות. אנחנו בעד רדיפה אחרי השונא ומלחמה בו עד חורמה. אבל אנחנו נגד רצח... ".