לח"י

(לוחמי חירות ישראל) ארגון מחתרת קטן שהוקם על-ידי אברהם שטרן ("יאיר") ודגל בעמדה אנטי-בריטית קיצונית. תחילה נקרא האירגון הצבאי הלאומי בישראל - כדי להבדילו מן האירגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל (אצ"ל), ממנו התפלג בקיץ 1940 - ורק מ-1943 החל להיקרא לח"י.

הפילוג באצ"ל והקמת לח"י נבעו בראש וראשונה מאי הסכמתו של שטרן להפסקת פעילות אצ"ל נגד הבריטים בפרוץ מלה"ע ה-2. הפילוג לווה במאבקים קשים על הנשק, הכספים ובעיקר על האנשים. בראשית 1940 התפתחו בין שני חלקי אצ"ל תגרות חמורות, חטיפות, איומים בנשק ואף יריות בודדות. אצ"ל ולח"י לא נרפאו ממריבות אלה במשך שנים. הרוב במפקדת אצ"ל נטה בתחילה אחרי "יאיר", אולם חלק ניכר מאנשי השורה שמרו אמונים למפקד אצ"ל, דוד רזיאל. לא מעטים עזבו את שני האירגונים בשל הפילוג.

בשנותיו הראשונות סבל לח"י ממצוקה כספית. הארגון, שלא היה לו גב פוליטי, מימן את פעולותיו באמצעות פעולות גניבה, חטיפות ושוד. פעולות אלה קבעו לא במעט את דמותו של לח"י בעיני הרחוב היהודי.

עם תחילת מלה"ע ה-2 הוסכם על-ידי היישוב כולו, כי המלחמה בהיטלר קודמת למאבק נגד הבריטים. הגוף היחיד שלא קיבל עמדה זו היה לח"י, שחיפש קשר לגרמנים ולאיטלקים.

אנשי לח"י הציעו לגרמנים שיתוף פעולה, שביסודו אמורה היתה להינתן הסכמה גרמנית להעברת יהודי הארצות הכבושות על-ידם באירופה לארץ-ישראל ואימון צעירים יהודים לשם סיוע בכיבוש ארץ-ישראל מידי הבריטים. לפי הצעה זו של לח"י יסייעו הגרמנים ל"הקמת מדינת היהודים ההיסטורית על יסוד לאומי וטוטליטארי, הקשורה ביחסי ברית עם הרייך הגרמני". לח"י, מצידו, התחייב לסייע לגרמניה במובן המדיני והצבאי, כולל בתחום המודיעין. לאחר שהניסיון הראשון לא עלה יפה, נעשה בסוף 1941 נסיון נוסף ליצור קשר עם הגרמנים. גם הפעם נכשל הניסיון, כשהבריטים אסרו את השליח.

לימים הכחישו אנשי לח"י מכל וכל ניסיונות אלה.

ב-12.2.1942 הרגו הבריטים לאחר מעקב ממושך את אברהם שטרן. אחרי רצח שטרן היה מצב לח"י קשה ביותר. עשרות רבות מחבריו היו כלואים בבתי סוהר ורק יחידים נותרו חופשיים. קבוצה קטנה שהתרכזה סביב אחד מצעירי הארגון, יהושע כהן, החליטה להמשיך על אף הכל. ב- 2.9.1942 נמלטו מן הכלא במזרעה יצחק יזרניצקי-שמיר ואליהו גלעדי. השניים, שהיו מקובלים על חבריהם עוד לפני היכלאם, הפכו לראשי הארגון והיוו את מרכזו החדש. בהנהגתם, הורחבו בחודשים הבאים השורות, נוצר מעגל אוהדים, חוזקו המסגרות והושם דגש על חינוך ואימון אינטנסיביים. מרכז זה החזיק מעמד כחצי שנה בלבד - עד לקיץ 1943. משך אותם חודשים גבר והלך הקרע האישי והעקרוני בין גלעדי לשמיר. נגד הראשון נטען בארגון שהוא התדרדר מבחינה מוסרית, יזם פעולות בלתי אחראיות ותיכנן פגיעות מכוונות נגד יהודים חפים מפשע. גלעדי הוזמן לשיעור נשק בחולות בת-ים - ושם הומת.

עתה הוקם מרכז אחר ללח"י: נתן פרידמן-ילין שעדיין ישב במעצר, קיבל על עצמו את קשרי החוץ של הארגון, ד"ר ישראל שייב-אלדד הפך האידיאולוג והאחראי לתעמולה ויצחק שמיר, שהיה המפקד הדומיננטי בין השלושה, עסק באירגון והיה אחראי על חלק ניכר של המבצעים. מרכז זה פעל עד לפירוק לח"י, אם כי כל חבריו ישבו לסירוגין בבתי הסוהר.

בתחילת פברואר 1944 הכריז מנחם בגין, מפקד אצ"ל, על ה"מרד", כלומר על הצטרפות ארגונו למלחמה בבריטים. הצטרפות אצ"ל הוציאה את לח"י מבדידותו.

בסוף 1944 התרבו פעולות לח"י. חלק גדול מהן היו של טירור אישי וכוונו נגד אנגלים באשר הם אנגלים, ללא קשר לתפקידם. פעולתו הנודעת ביותר של לח"י היתה ב-6.11.1944 - רציחתו בקהיר של שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, הלורד מוין, על-ידי שני אנשי הארגון. בעקבות הרצח תבעה ה הגנה מאצ"ל ולח"י להפסיק את פעולותיהם נגד הבריטים עד תום המלחמה. לח"י נענה, בעוד שאצ"ל דחה את התביעה והופעל נגדו הסזון.

בסתיו 1945 החלה תקופה של שיתוף פעולה בין הלח"י לבין אצ"ל וההגנה במסגרת תנועת המרי, שפעלה עד יולי 1946. ממועד זה ואילך המשיך לח"י (וכן אצ"ל) בפעולות הטירור נגד הבריטים. בשנת תש"ז (1946/47) פגעו אנשי לח"י בחיילים וקצינים בריטים, בכלי תחבורה, רשת הטלפון, מתקנים ממשלתיים ומחנות צבא. באותה עת הרחיב לח"י את פעולותיו לחו"ל. הוקמו תאים מחתרתיים בארצות אחדות ואלו עסקו בפיצוץ מבנים בריטיים, במשלוח מעטפות נפץ ובפעולות טירור אחרות.

בה בשעה התעצמו בלח"י מאבקים פוליטיים- אידיאולוגיים פנימיים. נתן פרידמן-ילין - וקבוצה ניכרת של חברים עמו - פנו לחפש תמיכה בחוגי שמאל באירופה ובברית המועצות. פנייה זו הולידה ויכוחים ממושכים בין החברים בדבר עמדותיהם הפוליטיות, הרחיבה והעמיקה סדקים יסודיים בלח"י בין מרכיביו הלאומיים-דתיים ובין מרכיביו החילוניים ובסופו של דבר היתה מהגורמים לפירוקו אחרי הקמת המדינה.

החלטת האו"ם מנובמבר 1947 על חלוקת ארץ-ישראל וההודעה הבריטית על סיום המנדאט הפתיעו את לח"י. אנשי הארגון לא האמינו שהבריטים אכן יפנו את הארץ. הם גם לא העלו על דעתם שתפרוץ מלחמה עם הערבים ולא היו מוכנים לה כלל. יתר על כן, היו אף ביניהם שהישלו עצמם באפשרות לשתף פעולה עם הערבים בגירוש הבריטים. רק פעולות האיבה הערביות אחרי החלטת החלוקה גרמו בהדרגה להתפכחותם. מבצעי לח"י הופנו מעתה גם כלפי האויב הערבי - אך בלי לחדול מפגיעות בבריטים עד ליומם האחרון בארץ.

כמה מאות מאנשי לח"י הצטרפו לצה"ל במסדר רשמי שנערך ב-29.5.1948 במחנה לח"י בשיח' מוניס. חלק גדול מהם התגייסו עם מפקדיהם לחטיבה שמונה - שהוקמה באותה עת בפיקודו של יצחק שדה. אנשי לח"י בירושלים המשיכו את קיומם העצמאי ונטלו חלק בקרבות, לרבות בהתקפה שנכשלה על העיר העתיקה ב-16.7.1948. חודשיים לאחר מכן, ב-17.9.1948, הרגו ארבעה אנשי לח"י (תחת הכינוי "חזית המולדת") את מתווך האו"ם הרוזן ברנאדוט. בעקבות הרצח פורק הארגון בירושלים על-ידי ממשלת ישראל ורבים מאנשיו נאסרו.

לח"י היה הגורם הקיצוני בפעילות האנטי-בריטית. מספר חבריו היה קטן (עשרות ומאות ספורות בתקופות שונות), אך היתה זו מחתרת נוקשה, שפעלה כשמונה שנים והסבה לבריטים אבדות ונזקים.