נוער בהגנה

גם לפני היות הגדנ"ע היתה מעורבות של בני נוער בחיי הביטחון ביישוב. הדבר היה תולדת מציאות ופרי ההכרח, ואף לפני היווסד ההגנה נשאו נערים בעול הביטחון.

יש להבחין בין נוער עירוני, בערים ובמושבות הגדולות, לבין הנוער הכפרי, בקיבוצים, במושבים ובמושבות הקטנות. האחרונים נשאו בנטל כחלק ממשימות היישוב: יצאו לשמירה בשדות, איישו עמדות ורדפו אחר גנבים, שודדים ופורעים - לצד הבוגרים. הביטחון היה מרכיב טבעי ויומיומי של החיים ביישוב. הדברים היו שונים ביישובים העירוניים הגדולים, שבהם השמירה וההגנה לא נכללו בחיי היומיום. בימי מתיחות פעלו נערים כרצים בשליחויות שונות של המפקדות השונות ובין העמדות ואף שובצו בהן בתורנויות. ב-1924 החלה הפעלתם הסדירה גם כאתתים וקשרים. הבוגרים יותר למדו הפעלת נשק קל ומהם שנתמנו לראשי קבוצות. חשיבות הנוער עלתה בימי המאורעות, שכן הצרכים הכתיבו את מידת המעורבות: שמירה בעמדות, איוש עמדות תצפית והתראה הן מפני ערבים והן מפני משטרה, טעינת מחסניות, ביצור ואף קישור תחת אש.

פעילות הנוער בביטחון נתקלה תחילה בהתנגדות מחלקת החינוך של כנסת ישראל ושל מורים ומנהלים, ששללו, ברוח המקובלת בעולם בשנות ה-20, פעילות קדם-צבאית מחשש לחינוך הנוער ל"מיליטריזם". למרות זאת, יצוינו שני בתי-ספר תיכוניים עירוניים כיוצאי דופן וכנחשונים: בית-הספר הריאלי בחיפה וגימנסיה הרצליה בתל-אביב, שבהם הוקמו מסגרות לאימון טרום-צבאי. ד"ר ארתור בירם, מנהל בית-הספר הריאלי, רכש כבר ב-1914 כלי-נשק ראשונים לאימון הנוער ופעולתו נמשכה עד להקמת החג"ם ב-1939, במערכת החינוך העל-יסודית, במתכונת שהיתה קיימת זה שנים בבית-הספר הריאלי. ביוזמה דומה נקט יונה שורטפינגר, מורה להתעמלות בגימנסיה הרצליה, שהקים ב-1931 קבוצת-הגנה במוסד.

שלב נוסף בדרך להקמת הגדנ"ע החל ב-1933. ביוזמת שאול מאירוב- אביגור החליטה ההגנה על הרחבת מסגרות הנוער וגיבשה תוכנית ארצית כוללת, להפעלתן. נערכו קורסים ארציים למדריכים, לאתתים, לקשרים ולחובשים. מאורעות 1936/39 הביאו להרחבה נוספת של המסגרות ושל נושאי האימון. בימי המאורעות, למשל, יצא נוער מתל-אביב לסייע בשמירה ליישובים בצפון הארץ ובדרומה, והיו מתוכו שהשתתפו במארבים, במרדפים ואפילו בפעולות-גמול. תרומתם בהתגוננות הכשירה את התנאים ליסוד לגיבושם ואימונם במסגרות מיוחדות להם: החג"ם (1939) והגדנ"ע (1941).