איילת השחר

קיבוץ איילת השחר בגליל העליון, כ-6 ק"מ צפונית מראש-פינה על כביש טבריה-קריית שמונה, היווה במאורעות שנות העשרים והשלושים יעד לפגיעות ערבים ומרכז לפעילות ה"הגנה". בשנות הארבעים שימש בסיס להעפלה היבשתית דרך סוריה ולבנון. במלחמת העצמאות עמד בקרבות קשים נגד הסורים.

אדמות איילת השחר נרכשו ב-1892 בידי יק"א, נעזבו ואחר-כך נמסרו לעיבוד בידי איכרים מראש-פינה. ב-1917 נמסר השטח בחכירה לידי קבוצת "חורשים" תמורת דמי חכירה וחלק מהיבול. כעבור שנה הועברה הקרקע לידי המתיישבים הראשונים בקיבוץ. שמו ניתן לו על-פי השם הערבי נג'מת א-צובח - 'כוכב הבוקר'.

ב-1920, בעקבות נטישת תל-חי וכפר גלעדי, הוחמר מצבו של הקיבוץ. ב-27 באפריל 1920 ניסו כנופיות בדואיות להשתלט על הקיבוץ בהתקפת לילה, אולם 20 חברים הצליחו להניס את מאות התוקפים.

כל חברי הקיבוץ היו אנשי ה"הגנה". במאורעות 1929 שימש הקיבוץ מרכז לפעילות ה"הגנה" ומקור עזר ליישובי הסביבה - יסוד המעלה, כפר גלעדי ומטולה. הוא קלט לזמן מה את אנשי יסוד המעלה, כשהמצב שם החמיר. אנשי איילת השחר וכפר גלעדי נחלצו לסייע בהגנת יהודי צפת, שסבלו התקפות קשות בתקופת המאורעות.

בשנים 1939-1936 עמד הקיבוץ בפני התנכלויות חוזרות ונשנות: שריפת שדות, ירי ופגיעה בכלי רכב בדרכים המובילות אליו. למרות פניות חוזרות ונשנות לשלטונות לא נעשה דבר, למעט אישור להציב במקום כוח נוטרים ומשמרות ניידים של שוטרים בריטיים.

ב-1939 השתתפו חברי הקיבוץ במבצע שמימנה הממשלה הבריטית להקמת גדר תיל ("הגדר בצפון") בגבול לבנון. מטרתה: למנוע תנועה חופשית של כנופיות מהארצות השכנות לתחומי ארץ-ישראל. במהלך המבצע היווה הקיבוץ נקודת קליטה והתארגנות למאות העובדים שהגיעו לגליל לעסוק בהנחת הגדר.

בקיץ 1938 התמקמה באיילת השחר אחת מ"פלגות הלילה" של וינגייט. כבר בליל בואה הדפה הפלגה התקפה על הקיבוץ. אחר-כך, שולבה במערך ההגנה ואיבטחה כיבוי שריפות בשדות המשק.

באיילת השחר נערכו קורסים מקצועיים של ה"הגנה" לסניפי הגליל, ביניהם קורס מ"כים מחוזיים של פו"ש ב-1938. בקיבוץ היה גם סליק מרכזי של ה"הגנה".

ב-9 בינואר 1943 נתפסו שלושה מחברי הקיבוץ עם טנדר ובו נשק. הם נדונו למאסר ממושך בכלא עכו. לבסוף שוחררו מהכלא לאחר שנתיים וארבעה חודשים.

מדצמבר 1943 שימשה איילת השחר בסיס להעפלה בדרך היבשה. 'החוליה', שהוקמה על-ידי הפלמ"ח כדי לסייע למוסד לעלייה ב' בהעלאת יהודים מסוריה ומלבנון, פעלה מאיילת השחר ומחניתה. אנשיה נהגו לשוט לצידו המזרחי של אגם החולה, ומשם לעלות ברגל דרך הרי הגולן, לנקודות מפגש מוסכמות כשהם נזהרים לא להתגלות על-ידי תושבי הכפרים שבדרך. כשהגיעו המעפילים לנקודות, קיבלו את פניהם, תידרכו אותם ונטלו מהם כל תעודה או סימן, שהיו עלולים להסגיר את זהותם, אם, ייתפסו על-ידי המשטרה. אחר-כך יצאו יחד בדרך חזרה, למסע לילי רגלי,שארך 5 שעות. לעתים העמיסו על כתפיהם את המתקשים ללכת.

בחוף המזרחי של אגם החולה המתינו למעפילים אסדות של קיבוץ חולתה, שהעבירו אותם לחוף המערבי. משם, בדרכי עפר, הובאו לאיילת השחר. לעתים נעזרה החוליה במבריחי גבול ערביים, שעשו את המלאכה תמורת כסף. הקושי העיקרי לאחר העברת המעפילים לשטח ארץ-ישראל היה התחמקות מהמשמרות הבריטיים, שסיירו לאורך הגבול. מקומות המקלט הראשונים היו איילת השחר, כפר גלעדי, חניתה, מטולה, דן, דפנה ועין-גב. שם נחו המעפילים והתאוששו מהדרך, קיבלו תעודות חדשות ותודרכו לקראת פיזורם ברחבי הארץ. לא פעם הם נאלצו לעזוב ברגל, עקב מחסומים שהקימו הבריטים בכבישי הגליל העליון, בעיקר מול משטרת נבי-יושע ובראש פינה.

בקיץ 1944 העבירה החוליה כ-2,500 מעפילים, רובם בנתיב היורד מקוניטרה שברמת הגולן. בקיץ 1945 פורקה החוליה, והאחריות להעפלה היבשתית הועברה לפלוגה ט' של הגדוד השלישי של הפלמ"ח, שקבעה את מפקדתה באיילת השחר. הפלוגה היתה אחראית גם להיאחזויות הפלמ"ח שהוקמו בגליל.

בליל 14-13 במארס 1946 יצאה מאיילת השחר אחת מארבע הקבוצות שעלו לעזרת ביריה, שנתפשה בידי הבריטים. קבוצות נוספות יצאו מעין-זיתים, ממחניים ומחולתה. בסך הכל השתתפו במבצע יותר מ-2,300 מחברי ה"הגנה".

בסתיו 1947 החלו להגיע ארצה ידיעות על ריכוזי צבא סורי ולבנוני לאורך גבול ארץ ישראל. חברים רבים באיילת השחר הוצבו במשימות שמירה ובתצפיות קבועות, והוכנה תוכנית הגנה מתאימה. הקיבוץ נקבע כמרכז חירום של דלק, מזון וציוד לכל הגליל העליון, מחשש שהמרחב ינותק. בעיה מרכזית של הקיבוץ היתה מחסור בכוח אדם ובנשק. בהגנת המקום השתתפה גם פלוגה ט' של הפלמ"ח.

ב-15 במאי 1948, עם הפלישה הסורית לארץ-ישראל, הופיעו מטוסים סוריים בשמי הקיבוץ. ב-5 ביוני הפציצו המטוסים את המשק, ואחד החברים נהרג.

ב-9 ביוני, לאחר נפילת משמר הירדן, הגיע הצבא הסורי למרחק מאות מטרים בלבד ממרכז הקיבוץ. להפצצות, האוויריות נוספה הרעשת תותחים מצידו המזרחי של הירדן. שלושה מחברי הקיבוץ ושני ילדים נהרגו. ב-11 ביוני פונו מהקיבוץ כל הילדים עד גיל 13.

ב-8 ביולי 1948, בתום ההפוגה הראשונה, התחדשו ההפצצות וההפגזות. חברי המשק, שתפסו מבעוד מועד את משלט כראד רנמה, במרחק 200 מטר מהקיבוץ, הצליחו לבלום את התקדמות החי"ר והשריון הסוריים אל הגדרות.

הסורים עשו מאמצים גדולים לחסל את המשלט וב-16 ביולי תקפו אותו שמונה פעמים, ללא הצלחה. באותו יום הצליחו מגיני הקיבוץ להפיל מטוס סורי באש רובים ומקלעים. שני הטייסים נהרגו. למחרת נסוגו הסורים מהמקום, ולא שבו לתקוף.

ההרס במשק, בעקבות הקרבות, היה גדול. רוב הבתים נהרסו. כן נפגעו רוב כלי הרכב. צאן ובקר נהרגו, ומלאי הדלק הידלדל בעקבות פגיעות במיכלים. מרכז אספקת החשמל יצא מכלל פעולה.